פרשת שלח לך – כשהיצר טוב מדאי…

מעשה באדם שבא להתארח אצל קרוביו בחג הסוכות, ומצא אותם שרויים בשמחה יתירה. משהתעניין לשמחה מה זו עושה, שחו לו בתום וגיל: “קדרת התבשיל הוכנסה אל הסוכה, וחששנו שמא בכך נפסלה סוכתנו ועלינו לבנות סוכה חדשה. עשינו שאלת חכם, וזה פסק כי די להוציא את הקדרה והסוכה כשרה. על כן שמחים אנו כעת שאיננו צריכים לבנות סוכה חדשה!”.

חכך האורח בסנטרו והגיב: “אם כן, סוכה זו היתה עליה שאלת חכם, ומעולם לא הכנסתי לפי דבר שהיתה עליו שאלת חכם, על כן מחמיר אני לא לאכול בסוכה זו”.

“והיכן תאכל?”, שאלוהו בדאגה. “אֹכַל בבית”, הפטיר ה'מחמיר'…

הגאון רבי נסים דיין שליט”א בספרו “מעיין גנים” כותב ש”לבבכם” שנאמר בפסוק אפשר שמרמז על שני יצרים – יצר הטוב ויצר הרע (על דרך דרשת חז”ל “בכל לבבך” היינו בשני יצריך – יצר הטוב ויצר הרע, ברכות דף ס”א ע”ב).

ואיך יתכן שהתורה מזהירה לא לתור אחר יצר הטוב?

אכן, לפעמים יש נטיה ללכת אחר יצר הטוב בקיצוניות יתירה, ולתפוס מדרגות גבוהות מאוד וחומרות גדולות שמביאות לנפילות. וכבר הזהיר על כך הכתוב “אל תהי צדיק הרבה” (קהלת ז, טז). ופעמים שהחומרות אינן נובעות מתוך יראת השם, אלא מתוך “נעשה לנו שם”, וסופן שמביאות את בעליהן לעבור על גופי תורה. ולזה רמז שבמקרים כאלה אין לתור גם אחר יצר הטוב.תופעת ריבוי החומרות מצויה אצל יהודים העושים את דרכם הראשונה בעולם התשובה ללא הדרכה, ומחוסר ידיעה מאמצים כל חומרא חדשה שמגיעה לאוזנם, עד שקורסים ומאבדים גם את עיקר הדין, בבחינת “תפסת מרובה לא תפסת”.

בספרו “ענף עץ אבות” (פרק א' משנה י”ב) כתב מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל: “בימינו אלה לשמחתנו רבו בעלי תשובה השבים בכל לבם לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, אך יש כאלה שהקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, והתנהגותם בקיצוניות רבה, גורמים להפרת השלום בבית. ובפרט אלה שאין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתרות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפלה: “השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך”, שרק על ידי לימוד התורה וההלכה, יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור”.

בספרו “חזון עובדיה” פסח (עמ' קי”א) מצטט מרן זצ”ל את מליצתו של מרן החיד”א בברכי יוסף (יו”ד סי' של”א סק”כ): “ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים להחמיר לרבים. ויותר מהמה בני הזהר במשקל החסידות ובִּין תבין בינה לעתים”. וכתב על דבריו “שפתים ישק משיב דברים נכוחים”. וציין לרב חובות הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') שאין התוספת מתקבלת אלא אם כן נשתלם העיקר.

פעם הגיע לפני מרן זצ”ל בבית הדין זוג בעלי תשובה בבקשה לפרק את חבילתם. מתוך נסיונו רב השנים, הרגיש מרן כי הבעיה טמונה בבעל שמפריז בחומרותיו. ביקש ממזכיר בית הדין לקבוע להם תאריך לעוד חודש. למחרת, התקשר מרן לבעל, וביקש שיסור לביתו. כשהגיע לביתו, ישב עמו כשעה להסביר לו מה זה דין ומה זו חומרא, והורה לו לבטל בינתיים את החומרות, ולנהוג כפי עיקר הדין. וכך אותו זוג עלו על המסלול הנכון.

“יש המחמירים בלי לדעת למה הם מחמירים”, אמר פעם מרן זצ”ל והדגים, “יש שמקפידים לא לשתות חלב אם לא ביררו שלא חלבוהו בשבת, ומדוע לא יחמירו גם לגבי שתיית חלב בכור האסור בהנאה?”. השומעים השתאו כיצד לא חשבו על כך לפני כן, וחלקם אף כמעט קיבלו על עצמם בלבם חומרה זו. כשבת שחוק עלתה על פניו של מרן, הפטיר “שכחתם שהבכור הינו זכר ואין לו חלב?!… זהו שאמרתי שאנשים מחמירים בלי לדעת על מה…”.

פעמים שהיצר מושך את האדם להחמיר מתוך עצלות. דוגמא לזה נתן הגאון רבי משה לוי זצ”ל באחד השיעורים: “יש אנשים שכאשר מסתפקים הם בשאלה הלכתית, הם מתעצלים לברר את הדין, ומחמירים על עצמם. היצר אומר להם יש ספק, תחמירו ולא תפסידו. לכאורה הם חסידים גדולים, אך צריך לדעת כי אין זו דרכה של תורה, אלא זוהי עצת היצר הרע שחפץ למנוע מהאדם לברר את ההלכה”.

וציין תקלות נוספות שעלולות לצאת מכך. למשל, לאותו אדם שמחמיר מעצלותו לברר ההלכה, עלול לבוא אי פעם דבר שיש בו חשש של איסור באמת, והוא יחפוץ בו מאוד, ואז יהיה לו קל יותר להקל, שכן יאמר לעצמו “הרי כל מה שנמנעתי עד עכשיו, זה היה בתור חומרא, אז פעם אחת אני לא אחמיר…”, ובהרבה מקרים אין זו חומרא, אלא איסור מן הדין! ועוד שפעמים חומרא בנושא אחד, עלולה להיהפך לקולא בנושא אחר. ונמצא שמתוך חומרא בא לידי קולא. מתוך שהוא אוסר את המותר, סופו להתיר את האסור^[1].

דוד המלך עליו השלום ביקש בתחנונים: “שמרה נפשי, כי חסיד אני” (תהלים פו, ב). ותמוה: מה נתינת טעם היא זו, וכי החסיד זקוק לשמירה מיוחדת? אכן כן, תירץ ב”אגרא דכלה” (פרשת קרח), הצדיק, שכל אורחותיו על פי הדין, אם פגע בו “מנוול זה”, הוא היצר הרע, ימשכהו לבית המדרש (קידושין ל' ע”ב), יפתח בפניו את השלחן ערוך, ויראהו שהדבר אסור. אבל אם חסיד הוא, וכל מעייניו בעשיית נחת רוח ליוצרו ולפנים משורת הדין, זקוק הוא לשמירה מיוחדת, שכן אין על כך שלחן ערוך מפורט, ועליו לשקול כל צעדיו האם לא יצא שכרו בהפסדו, ואין כאן חומרא המביאה לידי קולא.

פעמים שהיצר מושך את האדם להחמיר ולדקדק בעניינים שוליים, כדי להסיח דעתו מהדברים העיקריים. כך מצפונו של האדם רגוע. בלבו הוא בטוח כי הוא צדיק ומחמיר גדול, בעודו בעצם 'נרדם בשמירה' מול מכשולים חמורים בהרבה.

הרבי מקוצק זצ”ל היה אומר על כך בשנינותו החדה: “חבל ש'לא תגנוב' כתוב בעשרת הדברות, אם זה היה 'ענין' – היו יותר מחמירים ומדקדקים בו…”.

את הנזק שעלול להיגרם מדקדוק יתר ב'עניינים', הסביר יפה בספר “מכתב מאליהו” ח”ג על פי כוחות הנפש: “כל המפליג בערך ענין אחד, קרוב שעל ידי זה יוקטן בעיניו ערך ענין אחר. וסכנה גדולה נשקפת בזה ברוחניות, שעלול היצר להשתמש בתחבולה זו להשׂביע את האדם בדקדוקי מצוה אחת כדי להכשילו ח”ו בעבירות רבות. על כן נכון הוא להקדים ולהחמיר בדקדוקים בעניינים עיקריים כמו ביטול תורה לשון הרע וכו' כדי להימלט מהסכנה שעל ידי דקדוקים צדדיים בהידורי הידורים יסיח האדם דעתו ח”ו מהעניינים העיקריים אשר לדאבוננו אנו נכשלים כל כך בהם. הלא ידמה בזה לבן-אדם הבא לפני המלך בעניבה יפה מאוד, והוא לבוש בלויי סחבות וסמרטוטים”.

סיפר על כך הגאון רבי סלמן מוצפי זצ”ל (הובא בספר “דורש ציון”), שפעם בשעה שהיה יושב ולומד אצל הגאון המקובל רבי יהודה פתיה זצ”ל, נכנס יהודי עם הארץ ופנה אל הרב: “כבוד הרב, צריך אני לעשות התרה”.

“על מה? מהו הנדר?” בירר הרב.

“לא”, אמר האיש נחרצות, “איני יכול לגלות את הנדר, זה סודי”.

“עם כל הכבוד”, הסביר לו הרב, “אי אפשר לערוך התרה כך. בהלכה נפסק שלפחות אחד משלושת המתירים חייב לדעת מה בדיוק נדר האיש, שאם לא כן אין ההתרה מועילה.

שמע זאת אותו עם הארץ, והלך לביתו מבלי שיתירו את נדרו.

שבוע לאחר מכן, הופיע שוב האיש בבית הרב והתחנן: “הרב, יש לי צער גדול. בבקשה ממך, התר את הנדר שנדרתי. יש עלי עוון גדול מחמת הנדר, ואינני יכול לשאתו”.

“חביבי”, פרש הרב את ידיו, “מה אעשה שאיני יכול להתיר לך מבלי לדעת מהו אותו נדר? בוא וספר לי בשקט, בלי שישמע שום אדם”.

“לא”, אמר האיש ביאוש גדול, “אי אפשר!”. שב לביתו חפוי ראש, אך את דבר הנדר לא הסכים לגלות.

חלפו ימים מספר, ושוב הגיע האיש אל הרב. “איני יכול לעמוד בזה”, אמר בקול נואש “אני מוכרח לקבל התרה”.

“כדי לעשות התרה, אתה חייב לגלות מהו הנדר”, שב הרב ואמר בסבלנות מרובה.

נאנח האיש אנחה גדולה ומרה ואמר: “יהא אשר יהא, לא אוכל להמשיך לחטוא בשבועתי”. לקח את הרב הצידה, וגילה לו שחוטא הוא באחת משלש העבירות החמורות שבתורה רח”ל. יום אחד התברר לו עד כמה חמור עוון זה, וכיון שכך, קפץ ונשבע שיחדל מפשעו.

“הבעיה היא”, סיים האיש את וידויו, “שאינני מצליח לעמוד בכך ושב אני לחטאי, אבל לבי נוקפני על השבועה שאני עובר”.

נאנח הרב אנחה כבדה. היהודי שמולו דאוג ומתייסר מחמת הפרת שבועה שהוא מושבע ועומד עליה מהר סיני, ואינו חושש מעוון שהוא משלושת האיסורים החמורים ביותר שהם ב”יהרג ואל יעבור”, ומתחייב העובר עליהן כרת ומיתת בית דין.

[1] ועיין בש”ך (יו”ד סוף סימן רמ”ב בקיצור הנהגות או”ה אות ט') שכתב דאסור להחמיר כל היכא דיש חשש שתצא מזה קולא.