פרשת בהעלותך – עם שלם בזכות משפט אחד

בזכות מה זכתה מרים לכבוד כה גדול שכל ישראל המתינו לה שבעה ימים?

במסכת סוטה (ט' ע”ב) מבואר שזכתה לכך בגלל שהמתינה למשה שעה אחת, ומדה טובה מרובה, שהיא המתינה למשה שעה אחת וישראל המתינו לה שבעה ימים.

ולכאורה אם מדה כנגד מדה יש כאן, רק משה רבנו היה צריך להמתין לה?

לפי פשוטו, כל העם נגררו אחרי משה, אך הגאון רבי משה חורב זצ”ל בספרו “תורה מסיני” מצא הסבר נאה למה כל העם חשו חובה להשיב טובה למרים:

מלבד היותה אחות משה ואהרן, מרים נחשבה בעיני ישראל כ”אמא גדולה”. וזאת בזכות שיחה אחת שקיימה עם אביה עמרם, שיחה ששינתה את מהלך ההיסטוריה של עמנו.

שיחה זו התקיימה באחד הרגעים הקשים ביותר במצרים, רגע של יאוש נורא שתקף את העם ואת מנהיגיו והובילם למסקנות כואבות, כמובא במסכת סוטה (י”ב ע”א): “עמרם גדול הדור היה. כיון שראה שאמר פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שמות א, כב), אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו [מרים]: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולם והחזירו נשותיהן”.

מרים, במשפט אחד שהעזה ואמרה לאביה, נטעה בלבו אמונה מחודשת בעתיד טוב יותר. הדברים נכנסו ללבו, והוא שב אל אשתו, והעם בעקבותיו. ומשה, מושיעם של ישראל – נולד.

מכח התקוה שהיתה בלבה, מנעה מרים את חורבנו של העם בידי עצמו. ואף בפועל יחד עם אמה התעלמו מגזרת פרעה “ותחיין את הילדים” (שמות א, יז).

מעתה, אם נעשה חשבון, נמצא שכל עם ישראל שהיו עד גיל שמונים בזמן יציאת מצרים, נולדו בזכות מרים (לפי שמאז שהחזיר עמרם את אשתו, נולד משה, ומשה היה בגיל שמונים שנה ביציאת מצרים). ניתן לומר, שמעולם לא היו רבים כל כך חייבים הרבה כל כך לאשה אחת. אם כן, פלא הוא שכל “בניה” חלקו לה כבוד, והמתינו לה עד שנאספה למחנה?!…

ואנו לעצמנו למדנו כי לעולם אין לדעת מה יעלה בגורל משפט חיובי אחד שאדם אומר לחברו… לעתים במשפט קטן אפשר לשנות עולמות.

תלמיד חכם אחד התארח בשבת אצל חברו, והנה הוא רואה שלאחר תפלת שחרית של שבת, אנשים בבית הכנסת מקפלים את הטלית לפי הקיפולים. אזר עוז בנפשו, עלה לבימה ואמר להם: ''יהודים יקרים! דעו שיש בעיה לקפל טלית בשבת לפי הקיפולים”.

אותם יהודים שמחו מאד שעורר אותם לדעת את ההלכה הזו והציל אותם מלחלל את השבת הקדושה. כיון שראו שכל זה נגרם להם בשל חסרון הידיעה בהלכות שבת, אמרו אם הלכה קלה כזו לא ידענו, מה עם הלכות חמורות כגון בישול בורר ומוקצה… לא זזו משם עד שהחליטו לקבוע משבת הבאה שיעור בהלכות שבת.

והנה לאחר כמה שבועות, הזדמן לאותו בית כנסת יהודי מעיר אחרת. כשראה את מנהגם ללמוד בבית הכנסת הלכות שבת בצוותא, מצא הדבר חן בעיניו, וכששב בחזרה לעירו יסד שיעור כזה בבית הכנסת שבשכונתו.

לאותו בית כנסת, הזדמן באחת השבתות יהודי מירושלים, וגם בעיניו מצא חן השיעור בהלכות שבת, ואימץ אותו בבית הכנסת בירושלים, עד שהגיע הדבר לרבי שלום שבדרון זצ''ל, והוא הנהיג כך בעוד ששה בתי כנסיות.

נתבונן, מה עשה האברך הראשון? בסך הכל העיר להם הערה קצרה על טעותם, אך בזכות משפט אחד שאמר, הוקמו שיעורי תורה בכל רחבי הארץ, וצדקתו עומדת לעד.