כסא רחמים שלי – הגאון רבי נסים ארביב זצ”ל

היכרות ראשונה עם הישיבה
הזכות שמורה לרבי אליהו ענקרי שליט”א, שהגיע יום אחד בשנת תשל”ג לבית ספר הרב יוסף קארו בבאר שבע בו למדתי, ואסף אותי יחד עם עוד שבעה נערים בגילאי 12 לבוא להסתופף בחצרות בית ה’ בישיבה בבני ברק. שנה חלפה, וגיליתי שרק אני שרדתי מכל השמונה, שלא הצליחו להחזיק מעמד בשל התנאים הגשמיים הקשים שהיו בישיבה. אגב, אחד מהם היום משמש מנהל בית-סוהר…

זכרונות ראשונים
בכל בוקר היה מרן ראש הישיבה שליט”א בא בכבודו ובעצמו להעיר את התלמידים. היינו ישנים ואוכלים בפנימיה שהיתה מרוחקת ממקום הלימודים (בעזרת נשים בבית הכנסת “בית רחמים” של רבי שמואל עידאן זצ”ל) מרחק של כרבע שעה. קשה לשכוח את הצעדות שהיו מנת חלקנו דבר יום ביומו. בבוקר לאחר ההשכמה, היינו הולכים רבע שעה, מתפללים שחרית, חוזרים למקום הפנימיה כדי לאכול פת שחרית, ושוב חוזרים למקום הלימוד. בארוחת צהרים שוב חוזר אותו מסלול, מבית המדרש לפנימיה ומהפנימיה לבית המדרש, ובערב שוב לפנימייה. סך הכל חמש צעדות ביום. בהמשך, אני הפכתי להיות “מעורר השחר” במקום מרן ראש הישיבה.

תורה שלמדתי באף
קרה פעם שנפלתי ליאוש בשל כמה דברים, עד שהחלטתי לעזוב את הישיבה. החלטתי התבטלה בגין חלום. הגאון רבי צמח מאזוז שליט”א, סיפר לי באותו זמן שאביו הגאון זצ”ל נגלה אליו בחלום, ובפיו היה הפסוק “והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד”.

תמונה שלא תשכח
קבלת תעודת-מעיין ממרן ראש הישיבה שליט”א בשנת תשל”ה.

מאורע שלא יימחה
ה’הילולא’ הראשונה. היא התקיימה ברחבה שליד בית כנסת “בית רחמים”, ואני כובדתי להרצות בעל-פה על סוגיית “תגרי לוד”.

משהו שהיה פעם ואין היום
אפשר לומר כי היום יש בישיבה יותר שקידה. לגבי רמת העיון – פחות או יותר כאז כן עתה.

השפעת הישיבה ביום-יום
הלימוד וההבנה העצמית. מרן ראש הישיבה שליט”א הקפיד שנגיע להבנת הלימוד בכוחות עצמנו, מבלי להסתמך על שיעוריו. בנוסף, דרך העיון אותה זכיתי לרכוש בישיבה, משמשת לי אבן-דרך על כל צעד ושעל, הן כאשר אני נשאל בתפקידי כרב מושב, והן בחיי היום יום.

דמות מהישיבה שהשפיעה
הרוח החיה של הישיבה רבי שמואל עידאן זצ”ל, שאמנם עבד אז בסוכנות, אבל היה מעורה כל-כולו בנעשה בישיבה, והיה מעודד ותומך בי רבות. הורי שעלו זמן קצר קודם לכן מתוניסיה חו”ל היו מחוסרי אמצעים, כך שלא השיגה ידו של אבי לרכוש לי תפילין בהיותי בר מצוה, ורבי שמואל הוא שקנה לי אותן בטובו.

תפקידים בישיבה
מגיל 18 מינה אותי מרן ראש הישיבה ללמד בישיבה. תחילה כאב-בית, אחר כך כ’משיב’, עד שהורני למסור שיעור בעצמי. בהתחלה לימדתי בישיבה גדולה, ואחר כך החליט מרן שאלמד בישיבה קטנה, כדי להקנות את העיון לתלמידים בעודם רכים.

נקודה של קורת-רוח
שנה אחת לימדתי תלמידים בשיעור ב’ ישיבה קטנה, הם היו ב”ה תלמידים מוצלחים, עד שמרן שליט”א אמר עליהם שהם ‘אריות בלימוד’, ובסוף השנה הקפיץ אותם ישר לישיבה גדולה.

רגע אישי עם מרן ראש הישיבה
בשנת תשל”ד, כשהיה מרן ראש הישיבה שליט”א בשיקום בבית לוינשטיין לתפ”ץ, זכיתי בכל יום להביא לו מבני ברק את ארוחת הצהרים. לאחר מכן, הייתי יושב לידו וגורס מספר “שער המלך”, כשמרן מתקן אותי ומעיר לי. למרות כל היסורים, ראשו היה צלול כמו דבש. אגב, את כל תורתי, אני זוקף לזכותו של מרן שליט”א. אני חש כלפיו כתלמיד מובהק, ולא מסוגל לדרוש לפניו.

עודנו בכתב יד
מרן ראש הישיבה עודד אותי כמה פעמים להוציא את חידושיי על הש”ס, וכדי להמריץ אותי אף קרא שם לספר העתידי “אור הנר”, שמרמז לשמי. אך עדיין איני מרגיש שלם עם הוצאת הספר, בפרט שיש חידושים שעלי לברר אותם.

אמירה שהותירה רושם
מרן ראש הישיבה שליט”א, היה אומר שיש להשקיע על הקניית העיון בתחילת הדרך כשהנער צעיר.