מעמד גדול הדור – חלק ב’

יותר מאוחר הייתי נותן שיעור בישיבת רשב”י בתל אביב. היה מרן שליט”א בא פעם או פעמיים בשבוע לתת שיעור בהלכה בשעות הערב לבעלי בתים (את מייסדי “ישיבת רשב”י” הכיר מרן עוד מהיותו במצרים, והחזיק להם טובה). הייתי משתאה לראות מאות בעלי בתים מכל הסוגים: בנאים, טייחים, סיידים וקבלנים, באים בבגדי עבודה לבית הכנסת לשיעורו של מרן שלא להחמיץ אף מלה, והם מרותקים שעתיים שלש לכל מוצא פיו. ומרן נותן להם שיעורים בהלכות חמורות בדיני כירה בשבת (בסימן רנ”ג) וכיוצא בזה, ובשבוע הבא בוחן אותם על מה שלמדו… והם? לא תשבע עין מלראות ולא תימלא אוזן משמוע, ופיהם פערו למלקושו.
מאותה תקופה זכורני שבא פעם רב מבני ברק והסתכל בקנאה גלויה בשיעור, ובצאתי אמר לי: “אסור לגרום טורח ציבור כל כך. אני למשל לא הייתי נותן דרשה לצבור כזה יותר מרבע שעה עד עשרים דקות”…הוא לא רצה לומר את האמת, שאם היה מאריך בדרשתו עשרים ואחת דקות, היו הצבור בורחים, ומשאירים אותו עם ארבעת כותלי בית המדרש…
פעם דרש הרב במה שכתב מרן שמנהג כשר לא לאכול בשר גם ביום העשירי באב, לפי שבאותו יום נשרף בית המקדש, והאריך להסביר מה שאמרו בגמרא (תענית כט.) אילו הייתי שם קבעתיו בעשירי וכו' וכו'. והנה אחר כל האריכות עמד “משכיל” אחד ושאל: “זאת אומרת, בכל חודש אסור לאכול בשר בתשיעי ובעשירי?”. הרב השתומם רגע אחד וענה ברצינות גמורה: “רק בחודש אב אמרתי”. התבוננתי, שאם היה מחייך למשמע השאלה המוזרה ההיא, היתה זו “סגולה” שהאיש ההוא יברח לחלוטין מלבוא לשיעורים בבית הכנסת. כמה סבלנות, כמה פיקחות וכמה תבונה במעשיו של הרב!
לפעמים בהברקה אחת חורץ משפטו של נער אם ייכנס לבי”ס חילוני או למקום של תורה. מעשה ביהודי אחר מרמת גן, שרצה לחנך את ילדיו ב”רמה גבוהה”, ועל בן אחד חשב להכניסו לתיכון שיקבל תעודת בגרות, ומשם לאוניברסיטה וכו', וכו' עד שיהיה “רופא חולים ומתיר אסורים”…בא פעם לשיעורו של מרן במוצאי שבת, ובין הדברים זרק מרן שליט”א לחלל: “תעודת בגרות הם אומרים?! זו תעודת בערות!”. הספיקה הערה זו לאבא להכניס את בנו לישיבות תורניות, ואחר שנים היה הבן למנהל מתיבתא, וכל הפירות שיצאו מתחת ידו, זכותם שמורה לרבינו.
אותן תכונות אני מבחין עד היום בשיעוריו של הרב שליט”א במוצאי שבת ב”לווין”, שכבר הספיק להכניס תחת כנפיו כארבעים אלף מישראל (כ”י) לשמוע דברי תורה בכל מוצאי שבת ברחבי הארץ (ובעולם). כשהרב דורש על ענין “פסיק רישיה” בשבת, שם מול עיניו את הבחורים הפשוטים הבאים עם קוקו ועגיל. “ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת (כיפה מאולתרת) בראשך”. והוא מרחיב הדברים ב”פסיק רישיה” כחצי שעה, עד שאפילו השומע בור ועם הארץ, אטום וסתום וחתום, הרב שליט”א פותח לו את הראש. “פסיק רישיה ולא ימות” בניחותא גמורה, עד שיבין את המושג פסיק רישיה. אך לבסוף מעיר ברמז דק: “הפעם הסברנו מושג פסיק רישיה בהרחבה, בשבועות הבאים אני לא אחזור להסביר יותר, שימו לב להזכר”…
חמש מאות מקורות
מי שרוצה לקבל מושג כמה יקר זמנו של רבינו, ידע מעובדא אחת ששמעתי ממקורביו. תשובה נפלאה כתב רבינו (ביבי”א ח”ד חאו”ח סי' לד) בדין “דוד שמש בשבת”, שבה כ-500 מקורות תורניים, להתיר השימוש בדוד-שמש בשבת. שמעתי שתשובה זו כתב במשך…שבועיים, כל לילה כחצי שעה! משמע בשש שעות כתב תשובה ארוכה ורחבה זו, שלהעתיקה בכתב יד נדרש יותר מעשר שעות! עכשו צא וחשוב כמה הוא מבזבז למען זיכוי הרבים. בשעה שהרב שליט”א דורש בלויין במוצאי שבת, נראה כאילו הזמן עמד מלכת, כל הזמן נתון לרשותו, והא שופע בדיחות ומוסרים והלכות כמעיין המתגבר. גמר הדרשה – במשך כל השבוע אין לו אפילו חמש דקות לשיחה עם המקורבים ביותר…
סודו של דבר מגלה רבינו בתשובה (ביבי”א ח”ב חאו”ח סוף סימן י”ח) וזה לשונו: “הלא תסמר שערות אנוש בראותו דברי תנא דבי אליהו רבה (פי”א) וז”ל: ושמא תאמר, אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע לקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל ערי ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לחברון… וילמדו את ישראל… כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה… ואנן מה נענה בדורות הללו דאחסור דרי, ועמא דארעא אזלא ומידלדלא, הלא החלש יאמר גיבור אני, להציל מה שניתן להציל”. עד כאן. ודברי פי חכם חן.
לא אחת ולא שתים אני מופתע לראות, שמה שאנו מגלים בדרך אגב ובהיסח הדעת, כבר ידוע הוא לרבינו ומביאו בדיוק במקום הצריך לו. לדוגמא, הייתי לומד ירושלמי ברכות בדרך גירסא בעלמא, והנה מצאתי (בפרק ה' דברכות הלכה ב') על מחלוקת התנאים במשנה איפה אומרים “אתה חוננתנו” במוצאי שבת, אם בברכת חונן הדעת (כמנהגנו) או ברכה רביעית בפני עצמה או בברכת מודים, הגמרא שואלת: “שמעון בר ווא בעא קומי רבי יוחנן: דבר שהוא נוהג ובא (בכל שבוע) חכמים חולקים עליו?!” אמרתי בלבי, מכאן סמך יפה להרב יביע אומר, שהקשה על הסוברים שמימי משה רבינו ועד הגאונים הניחו כולם שני זוגות תפילין, שאם כן איך נחלקו הראשונים אם להניח של רש”י או של רבינו תם?! דבר שנוהג ובא בכל יום חכמים חולקים עליו?! והנה יש לו סמך גדול מהירושלמי שלפנינו. הלכתי לפתוח שו”ת יביע אומר ח”א לציין בצדו הערה מירושלמי, והנה כבר קדם וזכה בה רבינו (בחאו”ח סימן ג' אות ט”ו). ..
אגב בענין הנדון בתשובה שם, דברי רבינו נכונים לאמיתה של תורה, שחכמי התלמוד לא הניחו שני זוגות תפילין, וכך יוצא להדיא מקושית הגמרא (עירובין צה:) “הניחא דראש, דיד מאי איכא למימר?” וכן מתירוץ הגמרא שם. ולדעתי גם האר”י ז”ל מעולם לא אמר כדבר הזה, רק אמר שאלו ואלו דברי אלקים חיים, וכוונתו ששתי הדעות יש להן שורש למעלה, מעין מה שאמרו בגמרא על דעות בית שמאי ובית הלל, אלו ואלו דברי אלקים חיים, ומכל מקום למעשה ההלכה כבית הלל. ולכן יש לכוין בהנחת שני זוגות תפילין מטעם ספק כדברי מרן השולחן ערוך. וכן מפורש בס' ראשית חכמה (שהיה תלמידם של הרמ”ק והאר”י) ואכמ”ל.
אגב, בזמן האחרון דיבר מרן שליט”א על החיוב להניח תפילין דר”ת, והתבטא שמי שאינו מניח תפילין דר”ת הוא ח”ו ספק קרקפתא דלא מנח תפלין. [יש אומרים שאמר: הוא בגדר קרקפתא דלא מנח תפלין לדעת ר”ת]. שמעתי שלמחרת היום הוזמנו 64 זוגות תפלין של רבינו תם מסופר אחד מירושלים…
בהזדמנות אחרת, הייתי מעיין בשו”ת יביע אומר ח”ו (חיו”ד סי' כ”ט) בדין עשיית מצוה בלא ברכה במקום מטונף, ונפלאתי לפי שעה שלא זכר שר דברי שו”ת תורה לשמה (סימן קל”ב) שעמד בזה. עד שהגעתי למילואים בסוף הספר (עמוד שסא) וראיתי שציין לדברי תורה לשמה! כנראה בשעה שכתב מרן שליט”א התשובה בפנים עדיין לא הופיע תורה לשמה (אם כי נראה במקום אחר – בח”א חאו”ח סי' ל”ח אות י”א – שהיה לו לרבינו ס' תורה לשמה בכת”י. ואם כנים הדברים, ראוי לפרסם ולהדפיס את הסימנים החסרים בתורה לשמה הנדפס, כידוע שנדפסו רק תקכ”ד סימנים וחסרו צ”ח סימנים).
פעם בילדותי (בשנת התש”ך) כתבתי שו”ת בענין ספירת העומר בכתב, ומענין לענין נגעתי בדין מנין ישראל בכתב. הבאתי דברי הרא”ם (בריש פרשת כי תשא) שכתב דכשאינו מונה את כל ישראל אין חשש איסור, ותמהתי עליו ממשנה בריש פרק שני דיומא (ובגמרא שם) ובפירוש הרע”ב שאסור למנות “אנשים” מישראל, ונשארתי בצריך עיון. והנה לאחר 14 שנה (!) היה מִפְקַד אוכלוסיא מטעם השלטונות בא”י, ורבני בני ברק עמדו כחומה בצורה נגד זה מפני האיסור למנות את ישראל. מרן נר”ו בדרשה במוצאי שבת הקיף את הנושא מכל צדדיו, ובדרך אגב הזכיר במפתיע את דברי הרא”ם הנ”ל, וסיפר שהקשו עליו מגמרא ביומא (הנ”ל) הרב טורי זהב בס' דברי דוד והגאון ר' דוד פארדו ז”ל בס' משכיל לדוד. ומרן החיד”א בס' יעיר אזן ומהר”י עייאש בס' וזאת ליהודה מיישבים דברי הרא”ם, שמן התורה אין איסור אלא במניית כל ישראל או רובם, ומדרבנן גם במיעוטן אסור. עד כאן. ראיתי איך קושיא שהעיקה לי במשך 14 שנה, תורצה כלאחר יד (ואולי זה טעמו של יואב בן צרויה שלא מנה את שבט לוי ובנימין כמבואר בדברי הימים א' (כ”ו ו'). כי חשב דדוקא בכל ישראל ממש אסור מדאורייתא, ותיהוי מיהא הצלה פורתא. ולא ידע דקי”ל בכל התורה רובו ככולו).
“כחא דהיתרא”
מפורסם ברבים “כחא דהיתרא” של רבנו, וגם זה נובע מזיכוי הרבים. בא פעם יהודי חרדי מנתיבות וסיפר לי, שנכשל באיסור כרת ממש רח”ל לא אחת ולא שתים, כי אשתו נפלה על הרגל וקיבלה טיפול בגבס, והרופא אמר שצריכה לישאר בגבס ארבעה חדשים. שאל לרבנים ואמרו לו שאין לה תקנה לטבול עד שיורידו הגבס. לא יכול היה לעמוד נגד יצר הרע ארבעה חדשים, ונכשל ושואל תיקון…לבסוף מתברר שאחרי חודש בלבד הסירה את הגבס, והיצר הרע שיחק בו וברבנים המורים גם יחד. באו להצילו מאיסור חציצה במיעוטו דרבנן, והכשילוהו באיסור כרת דאורייתא. לו היו מעיינים בספר נפש חיה למורנו הגאון ר' רפאל כדיר צבאן זצ”ל, רבה של נתיבות, היו מוצאים אפשרות להקל בזה. כי שם (במערכת הטי”ת אות ה') הובאה תשובת מרן שליט”א בענין זה מחודש טבת התש”ל, ושם כותב שאם יש כאב בהסרת הגבס ע”י רופא בתוך זמנו הרי מיעוטו שאינו מקפיד. ומכל מקום אם לא נשאר הרבה זמן להסרת הגבס טוב מאד שיהיה הבעל גבור הכובש את יצרו להתאפק זמן מה, אך אם הדבר נמשך כמה חדשים יוכל להקל, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ע”ש. (וכיוצא בזה כתבו האחרונים בסתימה זמנית בשן שאם עומדת להשאר בשן שלשים יום או יותר מעת טבילה אפשר להקל. ועיין בספר בדי השלחן על הלכות נדה סימן קצ”ח אות קע”ט. ועיין בגמרא יבמות דף קי”א סע”ב עד תלתין יומין מוקים איניש אנפשיה וכו').
להחזיר עטרת ההלכה ליושנה
אמנם בדברים שלא מצא רבינו סמך לדעת המקילים, כלביא יקום וכארי יתנשא להחזיר עטרת ההלכה ליושנה. כמה נכשלו להניח שני זוגות תפילין בבת אחת והם גדולים, ועל הרוב תפילין דרש”י יורדות ממקומן, רצו להיות “מקובלים”, וגם ידי חובת הפשט אינם יוצאים. עמד רבינו ופרסם תשובה ארוכה בזה שאין להניחן ביחד אלא בתפילין קטנות דוקא, וכך יוצא היום בבני ברק ובירושלים שיש יחידים העושים תפילין קטנות כשרות למהדרין שיוכלו להניח ביחד דרש”י ור”ת, וקראו להם “תפילין של רבינו עובדיה”. כך לגבי הבשר החלק, שנשתכח זכרו, ואכלו כולם בשר “כשר” שהוא בגדר “טריפה” לדעת הרשב”א ומרן ורבינו ירוחם, עד שקם והתעודד מרן שליט”א, ולאחרונה הפיץ כשרות בישראל ע”י ייבוא הבשר החלק מחו”ל במחיר מוזל. וכן לענין יין שאין מברכים בורא פרי הגפן עד שיהיה רובו יין, ולא כאלה המסתפקים ב-17 אחוז יין ו-83 אחוז מים (ועליהם קרא הנביא: “סבאך מהול במים” – סבאך בגימטריא 83!) על זה יש להמליץ “שתיתי ייני עם חלבי”. ייני – יין טהור. חלבי – נוטריקון ח'ל'ק ב'ית י'וסף!
והאחרון הכביד: ענין פאה נכרית. נשתכחה תורת כיסוי ראש מטפחת מישראל, וכל הדור החדש, אף החרדיות במשמע, התחילו ללכת בפאה נכרית, נגד דעת רוב הפוסקים וביניהם: הגאון בעל באר שבע, היעב”ץ, הגר”א, החתם סופר, מהר”ץ חיות, וכמעט כל חכמי הספרדים – והפרצה הולכת ומתרבה בפאות ארוכות ומסולסלות המגרות שבעתיים יותר משיער טבעי, ואתנח סימנא: השמרו לכם פן (“פאה נכרית”) יפתה לבבכם…עד שקם מרן שליט”א והרעיש העולם על זה, וכיום רבות בנות עשו חיל לקיים הלכה בטהרתה, כמו שנהגו אמותינו הקדושות וכמו שעשתה רות ע”ה “הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה”…
“כבשים ללבושך”
המעיין בספריו של מרן שליט”א, רואה איך הוא עומד על כל פרט בהלכה, ומספרי הקבלה הוא מתעלם לכאורה. אולם שמעתי שיש לרבינו היקף רב בחכמת הנסתר, וספרי “עץ חיים” שלו מלאים הערות בכתב ידו. אלא שהלך בזה בדרכו של מרן השלחן ערוך, שכל מעיין בחיבוריו ההלכתיים (בית יוסף, כסף משנה, שלחן ערוך, אבקת רוכל, ועוד) יוכל להשבע “בנקיטת חפץ” שאין למרן שיח ושיג בקבלה. עד שנתגלה ספרו “מגיד מישרים” (והתברר שחיברו מרן בראיות ברורות), ואז ידענו כי פי שנים לו ברוחו: ביום עוסק בהלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ובלילה בתנומות עלי משכב בא המלאך הדובר בו ומגלה לו רזין דרזין…כבר רבותינו בתלמוד צוו ואמרו: “כבשים ללבושך – דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך”. ואלה המתפארים בימינו שהם בקיאים בנסתר – על הרוב אינם בקיאים גם בנגלה, ועליהם ועל כיוצא בהם המליץ הגאון בעל חתם סופר “ועם נעלמים לא אבוא”. ואכמ”ל.
בקיאותו של רבינו בתלמוד ובפוסקים הינה מן המפורסמות, כפי שאמר לי הגאון ר' אהרן פפויפר זצ”ל בדרום אפריקה: “אנו מתייחסים לספרי יביע אומר כאל ספר שכולל הכל ומביא הכל, אם כי להלכה לא נוכל לפסוק כמותו” [כי הם הולכים ע”פ פסקי הרמ”א וחכמי אשכנז]. אולם מעטים יודעים שרבינו בקיא בתנ”ך להפליא, ולשונו לשון הזהב. מליצות רבות שמקורן בנביאים וכתובים מובאות בחן רב בספרי רבינו, ואיש לא ידע כיצד שיבצן באמנות רבה, ורוחו הוא קיבצן. לדוגמא בשו”ת יביע אומר ח”א (חאו”ח ריש סימן מ”ג) בדברו על ה”עוצר” שהטילה ממשלת המנדט בירושלים תש”ז, סיים רבינו בהלצה: “ונתקיים בהם: עושה עוצר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וכו'”. בכתוב בירמיה (י”ז י”א) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. מסתבר, מפני כבוד מלכות (אפי' של אומות העולם) לא סיים רבינו את סוף הפסוק ורמזו במלת וכו'.
או במקום אחר שמדבר על חשש מְמַחֵק במשחת שיניים בשבת, כותב “ורוח עברה ותטהרם” (ע”פ איוב ל”א כ”א). או כשאומר: יפה מקשה הרב פלוני על פלוני, כותב רבינו “ובטוב ילין מר”, והיא מליצה יפה מאד מלשון הספרדים שאומרים לחבירו בערב “בטוב תלין” (מלשון הכתוב בתהלים כ”ה י”ג, בשינוי מנסתרת לנוכח) או “בטוב ילין מר”. והרב נר”ו עושה “יַלִין” הלמ”ד דגושה, מלשון תלונה, כלומר בטוב הוא מתלונן ומקשה…[עיין יביע אומר ח”ד חאו”ח סוף סימן כ”ט, וח”ב חלק אה”ע סי' ז' אות י”ב].
דבש וחלב תחת לשונו
לא בחנם קרא רבינו לספריו “יביע אומר”. מלבד הטעם הפשוט כי יביע נוטריקון (למפרע) עובדיה יוסף בן יעקב, ומלת “אומר” בגימטריא “עבדיה יוסף” – נרמז בו ג”כ (מבלי כוונת המחבר) כי יביע אומר אותיות 'ירום אבי”ע' (=אצילות, בריאה יצירה עשיה), ככתוב בישעיה: הנה ישכיל עבדי (=עבדיה!) ירום, ונשא, וגבה, מאד (ארבע לשונות כנגד ארבעה עולמות אבי”ע). גם יביע אומר אותיות “יאר עמי בו”, או “יאירו בעם”, שכל חלקי יביע אומר יאירו בעם ישראל לעד ולעולמי עולמים. גם נרמז בפסוק “יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת” – שהלמדנים והחכמים שיש להם זמן ללמוד ילמדו יביע אומר, ובעלי בתים שאין להם זמן ללמוד רק בלילה – ילמדו בספר יחוה דעת, שבדרך כלל הוא קיצור מתשובות יביע אומר. ובוא וראה להפליא כח הצמצום של רבינו שליט”א: אותה תשובה ארוכה בענין דוד שמש, שכבר הזכרנוה למעלה, מופיעה בשו”ת יחוה דעת בקיצור נמרץ עם הטעמים והנימוקים, ועוד מופיעה בקיצור דקיצור בספר “קול סיני”. והקורא הפשוט מסוגל להבין גם הקיצור דקיצור, כי על כן אמן ההסברה הוא רבינו, דבש וחלב תחת לשונו, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה.
כן מסופר על אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, שנשאל בדין זיעה באוכלין, ובאשר ידע כי בשו”ת יביע אומר חלק חמישי יש תשובה נפלאה בנדון, הסתגר בחדרו ולמד כל התשובה ואח”כ הורה לשואלו דבר. כן מסופר שאברך ספרדי נכנס למורה הוראה בישיבה ליטאית מפורסמת, וראהו מעיין בספר “טהרת הבית” לרבנו. שאלו: “כבודו מעיין בזה?!” ענהו: “לא אתם הפסדתם במחלוקת שבין הרבנים והמפלגות, אנחנו המפסידים”…
תהיינה דעותיך – ידידי הקורא – אשר תהיינה, בענינים מדיניים חברתיים ופוליטיים, מתורתו של רבינו לא תוכל להתעלם. וראה זה פלא, שכל עמודי ההוראה שלנו הספרדים שמם יוסף: רבינו יוסף קארו, רבינו חיים יוסף דוד אזולאי, רבינו יוסף חיים מבבל, ויבלח”א רבינו עובדיה יוסף. על זה נאמר במתן תורה: “אם יוספים אנחנו לשמוע”…
מלאים פנינים ומרגליות
ארכו הדברים ולא נגענו בקצה המטה בנושאים שמדובר בהם בחלק שמיני שלפנינו, והם משתרעים על פני 500 עמודים גדולים כפולי טורים, מלאים פנינים ומרגליות, לא יישקל כסף מחירן. על רבינו נאמר: ותגזר אומר – תפסוק ותגזור הלכות בס' יביע אומר – ויקם לך ('ויקם' בגמטריא “יוסף”. 'ויקם לך' בגימטריא “אל המעין”). ועל דרכיך – בגימטריא ש”ס – נגה אור. אף כשיש צללים של נוגה, סופם להאיר, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.
אנו מאחלים לרבינו שליט”א במלאת לו 75 שנים לאוי”ט, שיתן לו הקב”ה כח עז ועצמה, בריאות איתנה ונהורא מעליא, ויפיץ מעיינותיו חוצה להאיר עינינו ועיני כל ישראל, בכמה חיבורים חשובים בש”ס ופוסקים ובל מכמני התורה, ועיניו תחזינה בבוא גואל צדק במהרה בימינו אמן ואמן.

לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה