השתדלות, עד היכן?, חלק א'

מתוך הספר: עט הזמיר, לע”נ הבחור ר' מאיר זמיר ז”ל

דרוש שדרשתי בכסלו התשנ”א בתוך השבעה לפטירת הצדיק רודף צדקה וחסד, ר' נסים הכהן נ”ע (בן רבי בנימין ופאנידה הי”ו), במושב ברכיה. ונערך ע”י הרה”ג אליהו הכהן שליט”א מטבריא, בתוספת נופך.

ידוע הדבר ומפורסם הענין, מה שחקרו הראשונים למצוא פלס ומאזני משפט בין בחירת האדם וחריצותו ופעולתו ובין גזרת הבורא. כי הפילוסוף אומר: “אם הגזרה אמת – החריצות שקר”. ופירושו של דבר: אם נגזרת על אדם גזרה, ואתה אומר בלבך: גזרה זו אמת היא ואין מנוס ממנה, אין בכח אנוש לשנותה ולא להזיזה כמלא נימא, אם אתה אומר כך, לחנם אדם עובד! וכי למה לו להטות שכמו לסבול?! למה לו לתת להבל כחו?! הלוא גם אם ישב בטל בביתו הוא יקבל את כל המגיע לו! והנה עינינו הרואות כי לא כך דרכם של בני אדם ולא כך מנהגם. הכל עמלים והכל משתדלים. והכל משדלים גם את בניהם. כל אב מְשַׁחֵר מוסר את בנו: לך בני ללמוד למען עתידך. הן מחר יהיה לך שֵׁם, יהיה לך מעמד, תהיה לך תקוה. וכל זאת על שום מה? הלא הכל בא מאליו! יש באמת אנשים שאינם יודעים לחתום את שמם, ולהם אלפי עבדים העולים עליהם בחכמתם עשרת מונים: “ראיתי עבדים על סוסים, ושרים הולכים כעבדים על הארץ” (קהלת י ז). ויש גם טענה של מאמינים לאידך גיסא: “אם החריצות אמת – הגזרה שקר”, לאמר: אם הכל תלוי בחריצותו של אדם ובפעולותיו – מה מקום לגזרת הבורא? והרי אנו רואים שהכל בידי שמים. כאותו מעשה שהיה באדם אחד ששמע מפי חכם דברים בשבחה של מידת הבטחון. הבין השומע דברים כמשמעם וכפשוטם – בטחון פירושו לא לעשות דבר [בטחון בלשון ערבי פירושו לשכב על הבטן] – ואמר: לא אוסיף לעבוד למחייתי עוד. זו תינתן לי משמים באין מחסור גם אם אשכב על מטתי! כה אמר וכה עשה. אמונת חכמים היתה בלב האיש, והיא שעמדה לו. עד מהרה נזדמנה לו פרנסתו בשפע והוא בביתו…אבל האמת היא שגם החריצות וגם הגזרה אמת. אין למדים ממעשה נסים היוצא מן הכלל. מה שמקובל הוא כמו שכותב בעל ספר העיקרים (מאמר רביעי, פרק ה'), הובאו דבריו במלבי”ם לספר איוב (פרק ג), כי יש דברים התלויים בבחירה והאדם חפשי לשנותם. ויש דברים שאינם בשליטת האדם ואין בידו לשנותם, יהפוך הוא בהם ככל שיהפוך – והם אינם נהפכים. אדם עושה תכנית לכל פרטיה ולכל דקדוקיה ולכל תרי”ג דמיונות התלויים בה, הוא מכין רשימה מפורטת לעשות כך וכך, אבל כמה שהוא עושה, כמה שהוא מתכנן, כמה שהוא בונה – התכנית כולה נכשלת. הוא יושב אחר כך ובודק את כל התכנית כולה, מראשיתה ועד סופה, ומוצא: פרט אחר קטן שנשכח הכשיל את הכל! ולפעמים אדם הולך לתומו, אינו עושה דבר – והכל בא מאליו.

מה לנו תכנית גדולה יותר מן התכנית שיזמו השבטים לעשות בפרשת השבוע היוצא. יוסף הצדיק, לבוש כתונת-הפסים, בא אל אחיו ומספר להם חלומות מלכות שחלם. הוא מעורר עליו את קנאתם, הם רבים אתו ושונאים אותו – ולא יכלו דברו לשלום. אמנם, התורה אינה רוצה להטות את כף המאזניים לטובת אחד הצדדים. היא לא סיפרה למשל, כי כאשר הובל יוסף למכירה הוא בכה והתחנן אל אחיו. הרי טבע הוא באנוש: אדם שפורענות מעין זו מתרגשת עליו הוא בוכה, הוא מתחנן. היתכן אחרת?! – וכי בובה העמידו האחים למכירה?! הלוא אדם הוא לחוש את הבא עליו! והאחים – מחרישים לבכיו, אינם מטים אוזן לתחנוניו. התורה העלימה את הדבר (בפרשת וישב) במתכוין, כדי שלא נטה את הכף לצד אחד!

והכל מהיכן התחיל? מאותה כתונת הפסים! יעקב אבינו עליו השלום לא נהג כשורה. הוא הפלה את יוסף לטובה מכל בניו. וכך למדים רבותינו מן הפסוק “ועשה לו כתונת פסים”: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים! (שבת י' ע”ב) – אל יפלה אדם בן בין הבנים גם אם יהיה הבן חכם מכולם! יוסף גם הוא לא נהג כשורה. הנה ראית כי ספור החלום הראשון ליבה את שנאת אחיך – למה אינך מחריש? מוטב שתכתוב אותם לזכרון בספר מאשר תספר אותם באזניהם. וכי לא כך מנהגם של בני אדם – הרואה חלום טוב הוא מספר אותו לאוהביו ומסתיר אותו משונאיו. הוא יודע היטב מה יהיה פתרונם. ויוסף סיפר לאחיו את כל החלומות שחלם, את החלום הראשון גם את השני! את הכל הוא סיפר!

אחר כך נתן הקב”ה בדעתו של יעקב שישלח את יוסף אל אחיו. וכאשר קרא לו יעקב אמר אליו יוסף: “הנני!” ובמדרש נאמר: הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין – יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי “הנני”?! (ב”ר פרשה פ”ד סי' י”ג). ובבוא יוסף אל אחיו אמרו להכותו נפש. אחר-כך חזרו בהם: לכו ונמכרנו לישמעאלים – אמרו, ובדבר הזה אנחנו מביאים סוף וקץ לכל חלומותיו! וכי אפשר שעבד אי-פעם ימלוך?! בפרט בארצות הקדם. בימים ההם היה נחשב העבד תת-אדם. היו מעמידים אותו למכירה כאחת הבהמות והחיות. היום לא נדע מהו עבד. סחר-העבדים נאסר לחלוטין על ידי אומות העולם כבר לפני שנים, ובימי מורנו רבי שאול הכהן ע”ה היה הדבר. מסופר, כי כאשר הגיע אליו שמע האיסור נזכר רבי שאול בצרתם של ישראל והצטער צער גדול. “רבונו של עולם!” – עמד וקרא בקול נרגש – “למה ישראל משועבדים עדיין למלכויות? מתי יזכו גם הם להיות בני חורין?” – עד שנתבשר משמים כי יגיע גם הקץ לגלותם של ישראל. אם כן, עבד – לא יתכן כי ימלוך! המלך אינו בא אלא מן האזרחים, מן הפרתמים. ולעבד אשר כזה מכרו האחים את יוסף! עבד בודד בארץ נכריה! מתי נאותה התורה לגלות כי יוסף בכה והתחנן אל אחיו? בפרשת מקץ, לאחר שאנחנו מוצאים את יוסף בגדלותו – “ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת”. פסוק ארוך, וטעמים ארוכים, וסיפור לא במקומו…

מה עושה הקב”ה? הם מתכננים מכאן והוא מתכנן ממקום אחר. “וישלחהו מעמק חברון”. מה הפירוש “עמק חברון”? איפה מצאנו מקום ששמו עמק חברון? המקום נקרא תמיד חברון, קרית ארבע. מהו עמק חברון? לבד מזה, מהיכן נשלח יוסף? – מבית אביו. ואיפה היה ביתו של יעקב? – התורה לא הזכירה למעלה שהיה בעמק חברון. אבל אמרו חכמים: מעמק חברון – מעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון (שבת י”א ע”א). הגיעה השעה לפרוע את שטרו של אותו צדיק, של אברהם אבינו – “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם”. בגלל השטר הזה נתגלגלו כל הדברים האלה. יעקב, בן בנו של אברהם, צריך לרדת מצריימה. ובלי סיבה למה יֵרֵד?! מה עושה הקב”ה? מנתק ממנו את בנו יוסף – והוא נגרר אחריו. ואיך יִלָּקַח הבן? ע”י שיהיה יפה-תואר, וע”י שיהיה חכם, וע”י שאביו יַפְלֶה אותו, וע”י שיחלום חלומות, וע”י שאחיו ישנאו אותו. כל אלה – תכנית אחת מושלמת ומדוייקת לפרטי פרטים על מנת להוריד את בני ישראל למצרים – ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה…

שמא תאמר: אם כן אין טעם שיתאמץ אדם לחרוץ את גורלו בידו, כי אם ככה גזר ה' – ככה יקום. [וכ”כ באמת הרמב”ן בראשית ל”ז ט”ו בד”ה וימצאהו איש וכו' “ולהודיענו עוד כי הגזירה אמת והחריצות שקר”]. אבל מאידך עינינו הרואות, כי התורה מענישה את הבוחר ברע ונותנת שכר טוב להולך במצוותיה. אם כן להיפך: הכל בידי אדם. ברצותו הוא עושה וברצותו אינו עושה. גם הפסוק אומר: וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה. לא נאמר “וברכך” סתם. אתה חייב לעבוד כדי להתברך.

ובכן, אומר בעל ספר העיקרים: ישנם שני סוגי דברים. יש דברים שאינם בשליטת האדם, אם נגזרת על אדם גזרה, בין לטובה בין לרעה – אין מנוס ממנה. ויש דברים הנתונים לבחירתך ותלויים בידך – אתה יכול להמלט מהם ואתה יכול שלא להמלט, אתה יכול להשתדל ואתה יכול שלא להשתדל. ויש דברים מסוג שלישי. דברים באמצע. דברים המורכבים מדבר שהוא בגזרה ומדבר שהוא בבחירה. אם-כן, איך נדע מהו בטחון ומהי השתדלות? אדם הַשָּׂם מבטחו בה' – האם לא יעשה דבר? אין הדבר כן. אדם חייב להשתדל. ואם אני ממלא את חובתי זאת ומשתדל – מה ביני לבין כולם? מה ביני לבין הכופרים בהשגחה? גם הם משתדלים! גם הם פונים לרופאים! אבל – אני עמל והם עמלים. אני עמל ואומר: ההכרעה במאמר פיו של הקב”ה, והוא הטוב בעיניו יעשה. הכופרים עמלים וחושבים: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

ואת הדבר הזה אנחנו למדים מסוף הפרשה. יוסף נמצא עשר שנים בבית הסהר. ואין דומה בית הסהר של הימים ההם לבית הסהר של הזמן הזה. אסיר בזמן הזה הכל כמעט פתוח בפניו. הוא מזמין אל כלאו עתונאים ואישי צבור, מגולל בפניהם את סיפורו – ואיש אינו מוחה. הוא עושה דעת קהל, ספרים נכתבים עליו וגם מכתב בקשת חנינה נשלח אל נשיא המדינה…אבל בימים ההם, אסיר בבית הסהר הוא אסיר עולם. ימי מאסרו – עד מאה ועשרים. ויוסף יכתוב מכתב?! נגד מי? נגד פוטיפר שר הטבחים?! כתוב: ויהי ה' את יוסף, ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר. שר בית-הסוהר נותן בידו את כל האסירים. אבל מלה אחת של מליצה אין בפיו על יוסף. זו אינה בידו. הוא אינו יכול לבוא אל פרעה ולומר: אדוני המלך, יש אתנו בבית הסוהר אדם יקר רוח. שמא תינתן לו הזכות למשפט חוזר? אולי תִּבָּדֵק הפרשה מראשיתה? פוטיפר גזר – הכל חייבים לקיים את גזרתו. יותר נכון: לא פוטיפר אלא אשתו המרשעת. מה עושה הקב”ה? מזמן לו בבית כלאו שני אורחים חשובים – שר המשקים ושר האופים. ויהיו ימים במשמר. הם יושבים במחיצתו שנה שלמה. יוסף משרת אותם ומתחבב עליהם. ידידות נקשרת ביניהם. אבל הם אינם יודעים כמה חכם הוא יוסף. בעיניהם הוא סתם נער עברי – “נער” בגימטריא שוטה. הלא כתואר הזה מתאר, לאחר זמן, אותו רשע את מיטיבו: ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים. הם אינם יודעים את האיש ואת שיחו. יוסף עומד ומתפלל, מה זאת? מה הוא ממלמל? הוא יושב ולומד – מי יודע מה הוא שָׂח? כך מצטייר יוסף בעיניהם. ואלה המצרים מאמינים מאד בחלומות. לילה אחד שניהם חולמים חלום. כל אחד רואה בחלומו גם את פתרון חלומו של חברו, הם קמים משנתם זועפים, ובלבם הם שואלים: מי יוציאנו מן המקום האפל הזה? מי יוליכנו אל אחד החרטומים הגדולים או אל אחד הפותרים המומחים? נשלם לו במיטב כספנו אולי יפתור לנו את חלומותינו, אולי נדע מה יקרה לנו. יוסף מכיר זאת, בעינו הבוחנת, על פניהם. פסיכולוגיה מיוחדת היתה לו, ולא טעה – מה לכם? מדוע פניכם רעים היום? יודע אני בכם שלא בשל ישיבתכם הממושכת כאן זועפים פניכם. אין זאת אלא שמשהו קרה לכם הלילה, והם מספרים לו את חלומותיהם, והוא, “הנער העברי”, פותר להם אותם. אז מבקש יוסף לנצל את ההזדמנות הזאת גם לטובתו. האם לא די לו עשר שנים בבית הסוהר?! הלא את מבחר שנות נעוריו הוא בילה במקום הנידח הזה, בודד ומנותק. בלי הורים, בלי אחים, בלי משפחה. מן הכל הוא מנותק. גם מכתבים אינם מגיעים אליו. ככה הוא יושב בדד. “מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני” (ירמיה ט”ו י”ז). הוא אומר לשר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה. כי גנוב גונבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה…מה פירוש לא עשיתי מאומה? המלה “מאומה” פירושה – מום, דבר רע. מצאנו בדניאל (א' ד') ובאיוב (ל”א ז') המלה “מום” כתובה “מאום”, האל”ף כתובה ואינה נקראת. כך מתפרש הפסוק: “אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה”. מהו “מאומה”? – אל תעשה לו דבר רע. המדרש אומר: אמר לו אברהם, לפחות אוציא ממנו טפת דם, זכר לעקידה כולה. אמר לו: אל תעש לו מאומה! אפילו מום קטן אל תעשה לו! וגם פה לא עשיתי מאומה – גם כאן פירושו: לא עשיתי כל דבר רע שבגללו שמו אותי בבור. על חינם הוטלתי הנה. וכאשר פתר יוסף כן היה. ומטבע הדברים, חייב שר המשקים לזכור ולא לשכוח את בשורת השחרור שבשר לו יוסף. צא ולמד ממנהגם של הבריות. אם תבשר לראשי מפלגה: בעוד שלושת ימים, ביום הבחירות, תזכה מפלגתכם בכך וכך נציגים, והדבר יתגשם בדייקנות. לא ישכחו אותך לעולם! נביא אתה! חזית את הכל במדויק! אם תשמיע בשורה לאסיר היושב בחושך: בעוד שלושת ימים אתה בן-חורין, וחבירו היושב אתו ייתלה על עץ – ולא יפול דבר מדבריך, מי פתי ישכח זאת?! ושר המשקים לא זכר! שנתיים חלפו והדבר אינו עולה בזכרונו! מה אכפת לו. הכל בא לו מידו.

רבותינו שואלים: מפני מה נענש יוסף ונוספו לו שנתים ימים? מפני שתלה בטחונו בבשר ודם. מה הפירוש: “תלה בטחונו בבשר ודם”? אדם ירא ה' היושב ח”ו בבית הסהר – האין מחובתו להשתדל לשחרורו?! האם יֵשֵׁב שם עד בוא מלאך משמים לפתח את אסוריו? היתכן כדבר הזה?! ההסבר הוא: כל אשר אמר יוסף – אמר כהלכה. מלבד מלה אחת. אמר: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך – יפה אמר. ועשית נא עמדי חסד – יפה שאל. והזכרתני אל פרעה – יפה דרש. “והוצאתני” מן הבית הזה – כאן נתפס על דבריו. וכי הוא המוציא?! לא הוא המוציא, לא הוא המשחרר, ולא הוא המרפא! רבי יהודה הלוי, בשעה שהיה לוקח תרופה למכאוביו היה מקדים לכך שיר קטן ואומר: “אלי רפאני וארפא, אל יחרה אפך ואספה. סמי ומרקחי לך, בין טוב בין רע ובין חזק ובין רפה. אתה אשר תבחר ולא אני, על דעתך הרע והיפה. לא אֶל רפואתי אני נסמך, כי אֶל רפואתך אני צופה”. הוא בעצמו היה רופא. רופא גדול היה, לפי דורו, אבל אמונתו היתה לא בתרופה אלא בבורא התרופה. ועל אותה שגגה שיצאה מפיהו נענש יוסף. בשעה שאמר: “והוצאתני מן הבית הזה” אמר לו הקב”ה: אתה תולה בבשר ודם, אני מוסיף לך עוד שנתים ימים!

ראיתי פירוש יפה על הפסוק בפרשת “ויגש”. יוסף אומר לאחיו: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים, וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו, ומושל בכל ארץ מצרים. נטה אוזן למלים: “לאב” כתובה בלמ”ד, “ולאדון” – כתובה בלמ”ד, “ומושל” – כתובה בלי למ”ד. שנוי זה על שום מה? אמר אדמו”ר אחד: יפה דקדק יוסף בלשונו. לא לומר שהוא המושל היתה כונת לבו. במלותיו אמר את הדברים האלה: הקב”ה שם אותי לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו, אבל ומושל – ישנו מושל – בכל ארץ מצרים. ומיהו המושל? הוא הקב”ה! אבל האחים שמעו הדברים כפשוטם, לא הבחינה אוזנם בדקדוק הקטן – למ”ד למעלה למ”ד למטה, מושך עצמו ואחר עמו. הם הבינו: הוא המושל. וכך הם אמרו אחר כך לאביהם: עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים! אבל הדברים לא נכנסו לאזניו, ויפג לבו כי לא האמין להם. אמר: הזהו יוסף?! וכי כך חינכתי את בני לומר: אני מושל?! הן הקב”ה הוא המושל והוא השליט! שוב – “וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם” לא כך דיבר יוסף. המלים אשר אמר: לאב ולאדון “ומושל”. – הן, אם ככה אמר, זהו באמת בני, זהו יוסף שלי! ותחי רוח יעקב אביהם. עכשיו הוא מאמין בהקב”ה כי הוא אדון הכל וכי הוא המושל. הוא מעלה ומוריד, משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום, מוציא אסירים…

על האדם לדעת כי כל מעשי ידיו תלויים בידי שמים. ואם נגזרו על האדם כך וכך שנות חיים כך יחיה. אלא שמצוה על האדם להשתדל. אם הוא חולה, מחובתו לבקש רופא מומחה. לא מצא הרופא רפואה למכתו – יבקש רופאים אחרים, ידרוש שיטות אחרות. והיום – הן מלאה הארץ דעות שונות ושיטות חדשות עד שאין האדם מוצא בהם ידיו ורגליו. אבל אחר כל הדברים האלה, אם נגזרת על האדם גזרה – יצדיק עליו את הדין, ויקבל גזרת שמים באהבה. כדברים האלה אנחנו רואים בספרי ההסטוריה של ימי החנוכה. החשמונאים נלחמו ביונים מלחמות רבות! עשרות מלחמות הם נלחמו בגבורה! ויהודה המכבי נלחם בהם אולי שמונה-תשע פעמים, מלחמה אחר מלחמה, ותמיד גבר בניסי ניסים. והאומות כולן השתוממו: קומץ קטן של יהודים נלחם בפילים ומכריע אותם! והפילים בימים ההם – כטנקים בזמן הזה. הם נלחמו מלחמות-גבורה, ואלעזר בא ותוקע חרב חדה בלבו של הפיל. הפיל נהרג. מדמה היה בלבו שאנטיוכוס הוא הרוכב על הפיל וטעה. נותרים ארבעה אחים – כולם גבורים כאריות, ויהודה בראשם. אחר-כך עלתה בלבו של יהודה “יוזמה מדינית”: נכרות ברית עם רומי. רומי היתה בימים ההם הכח העולה. מעצמה כובשת שדחתה את יון מפניה. ככה כתוב: והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. המדרש אומר: הראה הקב”ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים מדרגות ויורד, ושל פרס חמישים ושתים – ויורד, של יוון מאה ושמונים – ויורד, של אדום עולה ולא יודע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו. אמר: אפשר שאין לזה ירידה? אמר לו הקב”ה: ואתה אל תירא עבדי יעקב! אפילו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו. הדא הוא דכתיב, אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאום ה'! (ויקרא רבה פרשה כ”ט סי' ב'). ובכן, יהודה אמר לכרות ברית עם רומי. וכך עשה. הוא שלח שלוחים לסנט של רומי למועצת הממלכה, וכרתו ביניהם בריתות. כל ספרי ההסטוריה החילוניים מהללים את חכמתו המדינית של יהודה: מעשה מחוכם מאין כמוהו! אבל מיד לאחר מכן, במלחמה הבאה, הובס יהודה המכבי. 900-800 לוחמים היו תחת פיקודו, והיוונים חברו עליהם מפנים ומאחור והוא נפל בקרב, והרומאים לא באו לעזרה (ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה…). מה אנחנו לומדים מכאן? שכל זמן שלא בטח יהודה בבשר ודם – ראה את הקב”ה הולך לימינו כעמוד אש, וגבר על אויביו. כיון שהלך וכרת ברית עם רומי ובטח על משענת הקנה הרצוץ, לא די שלא נושע, אלא שהחורבן כולו לא בא אלא בגלל הדבר הזה! כי אותה מלכות הרשעה נעצה צפרניה בארץ ישראל, 130 שנה נלחמים לגיונותיה על ערי ישראל, ומפעם לפעם ממנים נציב רומי, עד אשר נכבשה ירושלים לפניהם והיתה לחורבה.

נמצאנו למדים, כי זוהי חובתו של האדם בכל מעשה שיעשה: יתן אל לבו כי גורל המעשה וגורלו של האדם נחתכים סופית בידי ה'. אל ינהג כמנהגם של התועים. התועים מה הם אומרים? אם חלה אחד מבני ביתם ולא קם מחוליו, מיד הם “מכים על חטא”: אילו טיפלנו בחולה בשיטות אחרות, אילו עשינו כעצת רופאים אחרים, אילו מטופל היה החולה בבית חולים בעל שם בארצות הברית – אולי היה חי עמנו היום. וכך היה גם מעשה אשר הובא בספר “המורה” (ספר חדש נפלא, המתאר את קורות חייו של רבינו עזרא עטייה ע”ה. הוא הצדיק אשר לא זכינו ליהנות מכתבי-תורתו, באשר רובם ככולם אבדו ונשרפו!) ובאביו של רבי עזרא היה מעשה. איש צדיק וחסיד היה. הן זכה האיש להעמיד בן שהיה רבם ומורם של גדולי ההוראה בימינו, ודבר זה לבדו דיו ללמדנו על גדולתו. פעם אחת הוא חלה אנושות. בקשו בני ביתו להזמין רופא – ולא עלה בידם. פרוטה לא היתה בכיסם. ומצבו של החולה הלך והחמיר – והגיע עד שערי מות. כיון שכלו כל הקיצין מכרו בני המשפחה מכלי-ביתם והבהילו רופא. “זה המעט שיש לנו”, אמרו. נכנס הרופא לחדר החולה וקדרו פניו: עכשיו נזכרתם לקרוא לרופא?! המצב נואש! אין מה לעשות! והחולה – הלך לעולמו, והותיר אחריו את בנו את רבי עזרא בן 15 שנה. היו רבי עזרא ואמו בצער גדול: “אילו לא חסכנו כל מאמץ והיינו לוֹוִים כסף להוצאות הטיפול – אולי היינו מצילים את חיי האב” כך הרהרו במר לבם, עד שהתגלה המנוח בחלום לבנו, בתוך שבעת ימי האבל. ואמר לו: תנוח דעתך, בני. זו היתה שעתי. גם אם הייתם מקדימים להזמין רופא היה הדבר לבטלה, רק דעתכם אולי היתה נחה עליכם: הנה הבאנו רופא ועשינו כל מה שביכלתנו לעשות…

אמנם אמרו חכמים במסכת חגיגה (ה' ע”א), כי יש מוצא את מותו בטרם עת, ואת שארית ימיו משלים תחתיו תלמיד חכם המעביר על מדותיו. אבל בדרך כלל יש קצבה לשנות אדם. אדם היוצא למסע בעולם הזה – יש לו ויזה בעולם העליון. כתוב בה: ביום פלוני אתה הולך וביום פלוני אתה חוזר. היא אינה ניתנת בידו, אבל הוא אינו יכול להמלט מן הכתוב בה. כותב הרמב”ן בפיוטו לימים הנוראים (אומרים את הפיוט יהודי תוניסיה, ואולי מקצת עדות אחרות) המתחיל “אומר אני מעשי למלך”, וזו לשונו: “בעפר רוקמתי וגם רוחך בי נָשׁוּב, בנת לרעי כגר בארץ אהיה חשוב, עד מתי מהלכך ומתי תשוב, וייטב לפני המלך”. אתה הולך למקום פלוני, ואתה חי במקום פלוני, וכך וכך יהיו שנות חייך. וזהו: “ומתי תשוב”. ואין אדם היודע קצו ומדת ימיו. לכן ימלא אדם את ימיו ואת שנותיו בתורה ומעשים טובים.

ועוד זאת עלינו לדעת: אין הבדל אם יחיה אדם מאה שנה או יחיה שלושים שנה. חשוב מה עשה בהן. כמעט לא ייאמן כי בין גדולי חכמינו היו כאלה שלא האריכו ימים – והיו גאוני עולם! היו מי שחיו 40 שנה ו-30 שנה! בירושלמי ברכות (פ”ב ה”ח) מסופר על רבי בון ב”ר חייא שחי 28 שנה, ואמרו עליו: יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמד למאה שנה! אז לא היו כותבים תורה שבעל-פה. אלמלא כן – היינו זוכים לחבורים של 100 שנות יגיעה של תלמיד ותיק. ובדורות האחרונים, שהותרה כתיבתה של תורה שבעל-פה, אנחנו מוצאים: הש”ך חי 41 שנה, הפר”ח חי 39 שנה, רבינו האר”י 38 שנה, ורבי נחמן מברסלב – 39 שנה! הגדולה של כולם אינה נמדדת לפי כמות שנות חייהם אלא לפי איכותם. ועוד: גם אדם שלא הספיק בימי חייו ללמד הרבה תורה, ועשה הרבה מעשים טובים – גדולה מעלתו מאד.

חובת האדם בעולמו

נזכור גם זאת: סוף כל אדם – ידוע, אבל כל הזמן שאנחנו בעולם, חובה מוטלת עלינו להיות עסוקים תמיד בשלושה דברים שעליהם העולם עומד: בתורה, בעבודה וגמילות חסדים. תורה – לקבוע כל יום עִתִּים לתורה. לפנים קשה היה לו לאדם ללמוד תורה. עִתּוֹתָיו אינן בידו, מרבית היום הוא בעבודה, מפעם לפעם הוא בנסיעות. הוא שב הביתה עיף ויגע וכחו אין אתו. היום, ב”ה, נמצא פתרון לדבר. הקב”ה ברא דבר נפלא. פלא-פלאים. כל עצמו של הדבר לא נברא אלא בשביל זה. מהו הפלא הזה? כתוב: ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. התורה מצווה את האדם ללמוד גם בדרך. אדם הולך בדרך ולומד תורה. הוא רוכב על החמור ולומד תורה. היום אין רוכבים על חמורים. נוהגים במכונית. אתה נוהג וגם לומד – היתכן?! הלא בכל עת נסיעתך אתה חייב לפקוח שבע עינים, ימינה ושמאלה פנים ואחור. איך תקיים את מִצְוַת “ובלכתך בדרך”? אבל הגיע עידן המכוניות – הגיע גם עידן הקלטות. אתה נוהג – ואתה מאזין לקלטת. ולרשותך מבחר של קלטות. אתה עיף מנהיגת הלילה, כמעט מנומנם – קלטת של פיוטים תחזיר לך את העירנות. קלטת שירי-קודש של תורה ויראת שמים, שכל מלה היוצאת מפיהם שוה זהב. ככה אתה מקיים “ובלכתך בדרך”! ועוד זאת: אתה עיף, אינך יכול להגיע לשיעור – השיעור מגיע אליך הביתה! יש גם שירות “קול הדף”, שיעור הדף היומי בטלפון. אתה מחייג, ואתה לומד תמורת שיחה אחת בלבד את כל הדף של אותו יום בהבנה ברורה. אורך השיעור – שעה אחת, לא יותר! היש לך דבר טוב מזה? האם אין זה עדיף משמיעת דברים בטלים? מה יתן ומה יוסיף – לשמוע מה קורה פה ושם, מה קורה ברוסיה, מה קורה באמריקה. דברי תעתועים! היום תשמע כך – מחר תשמע היפוכן של הדברים.

בא וראה מה ההבדל בין למוד תורה ובין דברים אחרים. לאנשי מפא”י, “המערך” של היום, היה “מנהיג”, אידיאולוג ומורה דרך רעיוני. לאיש הזה קראו ברל כצנלסון. ברל הזה למד תורה בילדותו. גם שאר חבריו טעמו בתחילתם את טעמה של תורה. באותם הימים היו בני דורו “מתחבטים” בשאלת איסור אכילת החזיר. הללו מחייבים והללו שואלים. והיו מתדיינים אלה עם אלה בכתב ובעל פה. גם ברל הביע את דעתו בכתב, ודברים שכתב היו בשבחו של האיסור! וכה כתב: אם מתירים אנו את בשרו – איך נוכל לספר לבנינו אחרינו את ספורי מלחמות-הגבורה של אלעזר, אשר נלחם בחירוף נפש ביוונים שבקשו להאכיל את ישראל בשר-חזיר ונהרג על מזבח אמונתו?! האם נוכל להעלות על נס בפני ילדינו את גבורת נפשם של חנה ושבעת בניה, ואת מסירות נפשם בגאון על אמונתם המקודשת?! החזיר מסמל את היפוכה הגמור של לאומיותינו. הוא ענין לאומי, לא דתי. כך כתב האיש. היום, בהתחדש הויכוח באותה “שאלה”, מראים את כתבי ברל אלה לשמעון פרס וחבריו – והם מלגלגים בכל לשון של לגלוג. מה זה אומר לנו? אלו דברי הבל. שטויות. דברים שאבד עליהם כלח. מאז חלפו כבר 40 שנה. אפשר לזרוק בפח! הוא היה מורה דרכם של אבותיהם, אבל הם “התקדמו” יותר. כבר הכל מותר. זה לא לאומי. ובכלל מה זה לאומי? מה זה ציוני? הכל שטויות. הכל הבלים. אבל דברי תורה אינם כן. בידך תשובת גאונים עתיקה, מלפני אלף שנה. התשובה היתה עד כה נעלמת והיא נמצאה בגניזה – מאובקת, קרועה, בלויה ושסועה. יושבים עליה מומחים לדבר בזכוכית מגדלת, מפענחים אותה, ומוצאים תשובתו של רב שרירא גאון לפנינו! שוב בודקים ומוצאים: תשובת הגאון לא נודעה עד כה. הלכה חדשה היא! ועכשיו הכל שואלים: הנוכל לעשות על פיה מעשה? ובכן, הלכה היא למעשה! ולא זו בלבד, אלא אפילו אם סותרת היא את דעת מרן בשלחן ערוך, אנחנו אומרים: אילו ראה מרן תשובה זו של הגאון – היה חוזר בו מדבריו, ומעתה זוהי גם דעת מרן! ההלכה משתנה! הנשמע כדבר הזה?! זה כוחה וזו גבורתה של ההלכה! פסקי הלכה שנכתבו לפני אלפי שנים – לא ייגרע מערכם דבר, ולא יפגעו בהם שיני הזמן!

וחילופיהם – בספרי החילוניים ובכתביהם. כל דור ודור, כלבוש תחליפם ויחלופו! לפני שנים היה בקרבם משורר נודע, יהודה ליב גורדון (יל”ג, שכל הזמן הוא מלגלג). “אביר המשוררים” היה נקרא. כחלוף שנים, זרקו אותו ואת שיריו לאשפה! בא השני, ואחריו השלישי, וקרא השני על השלישי: “יחפן שנכנס להיכל”!… (כך קרא ביאליק על שלונסקי). וברבות הימים כבש האחרון את מקומה של השירה המודרנית בימינו, עד שיבא הרביעי. וכך הוא בסופו של דבר, יעלו בתוהו ויאבדו…

כי זאת עליכם לדעת: אדם הלומד תורה מקשר את עצמו בקשר בל ינותק אל חיי הנצח, אל חיי העולם הבא. ואתם בני המושב זכרו: מחובתכם להגדיל תורה במקום הזה! המושב הזה, מושב ברכיה, משתייך, כידוע לכם, לתנועת המושבים של מפא”י. אבל שמו של המושב מעיד על היפוכה המוחלט של תנועה זו ושל הרעיונות שהיא מייצגת. הוא נבחר להקרא ברכיה, שפירושו: ברך יה – ברכת ה' שורה במקום הזה, ויש להפוך את המקום למושב של תורה ולמרכז של דבר ה'! וכי גזרה חתומה היא שכל מושבי התנועה יהיו בלי תורה?! מה רע בכך אם אחד מישוביה של מפא”י תצא תורה מתוכו? זוהי חובתנו! להתחזק בתורה ולהשכינה משכן קבע בתוך מקומנו!