לומר לזהב "די!"

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב – כתב רש”י: הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר “וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל”. משה רבנו הוכיח את עם ישראל בכל פרטי המקומות והענינים שצריכים לתקן, והדבר האחרון עליו הוכיחם היה חטא העגל. וצריך להבין הרי חטא העגל היה מיד אחר מתן תורה, לפני מחלוקתו של קרח, אם כן מדוע מסיים בחטא זה את כל התוכחה? עוד יש להבין, מדוע חטא העגל שייך לרוב זהב שהיה להם, הרי היה זה פגם באמונה שעברו על עבודה זרה מיד אחרי מתן תורה, אחרי שהקב”ה הראה להם את גודלו וגבורתו ופתח להם שבעה רקיעים, וראו כולם כי אין עוד מלבדו והכל שמעו מפי השי”ת את הדברות הראשונות. אם כן, מהי השייכות של החטא לזהב שהיה להם, הרי החטא באמונה היה גדול יותר?

מבאר האור החיים הקדוש: כאן רמז משה רבנו את הפגם ואת התיקון שלא יהיה אדם להוט לאהוב הון של העולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו, בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי. וזה רמז הכתוב “ודי זהב” שיאמר לזהב דַּי. ומוסיף עוד שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו מספיק כאילו יש לו כל הזהב שבעולם, על דרך שאמרו חז”ל “איזהו עשיר השמח בחלקו”, ובזה יטה את לבבו לעבודה העליונה, שהיא עבודת ה' אלוקים חיים, ולא ימשך לע”ז. נמצא שהגורם לחטא העגל הוא הלהיטות לזהב ולהון העוה”ז, והתיקון הוא שיסתפק במה שיש לו ויהיה שמח בחלקו.

מסופר על יהודי שבא למגיד ממזריטש להתאונן על מצבו שסובל מעוני ומחסור. שמע את דבריו, ואמר לו אשלח אותך לרבי זושא מאניפולי, לך ושאל אותו כיצד יכול אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? הגיע לעיירה אניפולי, חיפש את ביתו של רבי זושא עד שמצא בית מט ליפול, נכנס ומצאו בעניות גדולה. שאלו האורח, כיצד אדם יכול לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? חייך רבי זושא ואמר: אינני יודע, שכן מעולם לא היה לי רע, רק טוב. הבין אותו יהודי את התשובה, כי הכל תלוי במחשבת האדם, אם הוא חושב טוב גם כשאין לו כלום, הוא שמח בחלקו ומברך את הקב''ה, ואם הוא לא חושב טוב, גם אם יהיה לו כל טוב, לא יוכל לברך, כי תמיד הוא יראה חסרון.