הרב המגיה| והוא יגיה – חלק ג’

עלייתו ארצה
בשנת התש”ט, כשהיה רבנו בסביבות גיל השלושים, ושנה לפני פטירת סבו רבי כלפון משה הכהן, חשקה נפשו של רבנו לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה הקדוש. אך כמובן לפני צעד גורלי זה פנה להתייעץ עם זקנו הגדול רבי כלפון זצ”ל לידע מה דעתו דעת עליון בנושא. בלבו היה בטוח שסבו שכל מעייניו היו בארה”ק ישמח על צעדו זה, אולם להפתעתו כשמוע רבי כלפון את דבריו, זלגו עיניו דמעות. רבנו שנחרד לראותו כך והתנצל על שגרם לו צער ואמר: “אם סבא אין דעתו נוחה מהנסיעה, אני מיד אבטל את הכל!”. רבי כלפון השיב: “חלילה איני מתנגד, אבל חושש ודואג אני על חינוך בניך, כי יודע אני שלפי המצב בארץ ישראל קשה מאד לחנך את הילדים שם!”. רבנו השיב לאלתר כי כל כוונתו בעלייתו ארצה היא בשביל לחנך את בניו כראוי. [דרך אגב סיפר רבנו שסבו הזהירו מאוד שלא יעבור יום שלא ילמד עם בניו, אע”פ שלומדים בתלמוד תורה, ושכן היה נוהג אביו ר' שלום כהן זצ”ל].

ואמנם בסופו של דבר לא נסע רבנו לארץ ישראל, עד שעברו עוד שלוש עשרה שנה. בשנת התשכ”א נסע רבנו לא”י בתור תייר לראות את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, היכן כדאי לגור ולחנך את הילדים בדרך הטובה. לאחר בירור קצר נודע שהמקום הכי טוב מבחינה זו – היא עיה”ק בני ברק. שב רבנו לג'רבא מתוך ידיעה ברורה היכן רצונו לגור, והנה פונה אליו אחד מהאחראים על העליה החה”ש רבי כמייס סוסי זצ”ל ואומר לו: “ר' נסים, נסעת לא”י כתייר, כנראה רצונך לעלות? האמנם?”. “אכן כן” – השיבו רבנו – “בתנאי שאקבל דירה בבני ברק!”. ענהו ר' כמייס: “לא יתנו לך! מי שמגיע בגיל מבוגר מקבל דירה רק באזור פיתוח”. רבנו ענה לו: “אם כן, אני נשאר כאן! ג'רבא – איני מחליפה רק בבני ברק!”. ר' כמייס בראותו את רבנו כ”כ נחרץ בדעתו, אמר: “יראה כבודו, אני מעצמי איני יכול להחליט, הממונים עלי נמצאים בצרפת, ואי אפשר להתקשר אליהם מכאן, אבל עוד חודש בערך אני נוסע לצרפת אדבר עם הממונים עלי, ודבר מה יורוני והגדתי לך”. וכן היה לאחר שחזר ר' כמייס מצרפת פנה אליו אל רבנו בשמחה ובישר לו הממונים אמרו לתת לך דירה היכן שלבך חפץ! ואכן לאחר שסידר רבנו את כל הנדרש בחודש שבט התשל”א הגיע ארצה, ואז התקשר אליו אחד מהמטפלים בעליה ואמר לו קיבלתי הוראה לתת לך דירה בבני ברק כפי בקשתך ואז קיבל רבנו את דירתו ברחוב מרכז בעלי מלאכה (כיום: אדמורי שאץ).

בארץ כבר לא היה רבנו יכול להמשיך במסחר הזהב. מספר מושבים הציעו לו לכהן אצלם כרב אך רבנו לא אבה מהן מהסיבה שלא רצה להתפרנס מהרבנות והן משום שלא רצה לעזוב את ב”ב. וע”כ היה מתפרנס מעבודתו כ”עד כשר” בגיטין בבית הדין בפתח תקוה, בכל בוקר היה מתייצב בביה”ד עד השעה 11 לפנה”צ וכשהיו גיטין לחתימה היה חותם. וכמה פעמים היה נשאל ע”י הגאון הרב ברוידא על אופן כתיבת השמות בגיטין של יוצאי תונס. פרנסתו השניה היתה מבירור והגהת כתי”ק רבותינו הקדמונים וחכמי זמנינו, ומספר הגאון הגדול הראש”ל רבי שלמה עמאר שליט”א שזוכר הוא בעת היותו בביה”ד בפ”ת איך שבין גט לגט היה רבנו מוציא את צרור הכתבים שלו או שהובאו לו להגהה ומיד צולל בהם וכותב בהם חדושים והגהות. והיו הדיינים מתפלאים מעוצם השקידה וניצול הזמן של רבנו שלא ביטל מזמנו אפי' רגע כמימריה, בו בזמן שהיה שהיה יכול לצאת להפסקה או לנוח. לימים סיפר רבנו לידידנו ר' אדיר הכהן שליט”א שבחו”ל לא היה נוטל תשלום על בירור והגהת כת”י היום ושם לא היו ההוצאות מרובות כ”כ אך בארץ עקב יוקר המחיה הוצרך להתפרנס מזה.

הגהותיו לספרים היו לשם דבר. מרן ראש הישיבה שליט”א בהסכמתו לספרו שו”ת מעשה נסים כותב ששמע מפי קדשו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט”א ששיבח את הגהותיו של רבנו בספרי אביו (מוהרא”ך) וזקנו (רבי כלפון) ואמר שכתובים בשכל ישר! וכנראה שזוהי ג”כ הסיבה שמרן הגרע”י בהסכמתו לספר הנ”ל מתארו בתואר הענק: הרב המאור הגדול לממשלת הש”ס והפוסקים”, כי הרי מי שכותב הגהות ב”שכל ישר” הן על חיבורים בש”ס בכל מסכת והן הגהות על שו”ת בכל ד”ח ש”ע וכל הגהה והערה קולעת אל השערה בלי ספק הינו שולט שלטון בלי מיצרים בכל רחבי התורה.

על דרכו בהגהת הספרים התבטא פעם: “גם אני יכולתי לכתוב הגהות על שו”ת, כדוגמת הגהותיהם של מר אבי הגאון (מוה”ר ר' אברהם מגוץ הכהן) זצ”ל ומוהרח”ך בספר אוהב משפט [ששם התשובה היא על הרוב באה בקצרה והרבנים הגאונים הנ”ל האריכו והרחיבו למעניתם]. אך בדרך זו הייתי עורך בקושי עשרה ספרים, אך אנחנו צריכים לחשוב על התכלית שבדרך זו עלולים שאר הספרים להיאבד וללכת חלילה לטמיון, ולכן בחר לעצמו דרך אחרת, לעיין את דברי ההמ”ח בלי לחפש לחדש על דבריו אלא אם הדברים מובנים וברורים, להמשיך הלאה, ואם מתחדש משהו לכותבו”. וזו היתה דרכו של מוה”ר הגאון רבי מקיקץ שלי זצ”ל (שזכה להוציא הרבה ספרים בעריכתו).

מבוא גדול וחשוב כתב רבנו בעניינים אלו, ונדפס ג”כ בראש ספרו “מעשה נסים” ח”ה. ושם מבאר רבנו לאיזה צורך יש להגיה כתי”ק של רבנים גדולים. ומפרט 4 סיבות: א. שמא יש בהם מגרסא דינקותא וצריכים תיקון. ב. פעמים ההמ”ח נעלם ממנו לרגע איזו הקדמה או סברא, שעל פיהם לא תבוא קושייתו כלל. ג. הרבה פעמים מוצאים בכת”י ההמ”ח חידוש כפול, ויש לבדוק מה מהם ראוי להדפסה. ד. לפעמים ההמ”ח כותב על פתיתי נייר חדושים בקיצור נמרץ למזכרת, ועל המגיה להשלים החסר בסוגריים.

מאמץ גדול היה עושה רבנו בשביל לסדר את הכת”י שהגיעו לידו, על סדר הש”ס ש”ע ורמב”ם וחי' עה”ת אך בשום פנים לא בצורת “מערכות” כנהוג בג'רבא שכשיש מעט חידושים על כל מסכת עורכים הכל בצורת מערכות, וזה מסיבה שהיה רבנו טוען שאין פותחים ספרי מערכות, ומוטב שיהיו חדושים בודדים בכל מקום, אך יד הכל ממשמשת בהן[1].

בדרכו זו קנה רבנו לעצמו שם של מגיה עולמי, והוציא קרוב למאה וחמשים ספרים (!)[2] שראו אור עולם בזכותו. בידינו פנקס קטן שבו רשם רבנו חלק מהספרים שזכה לערוך.