הרב המגיה| והוא יגיה – חלק א’

כי מלאכיו יצוה לך לשמרך
הימים, ימי מלחמת העולם השניה. צרפת נרמסה תחת המגף הגרמני, ועשן המלחמה כבר מריח באף העם התוניסאי הנמצא תחת שלטונה של צרפת. אותות המלחמה הורגשו היטב בכל פינה, ועוצר כבד הוטל ברחבי המדינה מן השעה עשר בלילה עד אור בוקר.

הלילה חשוך ואפל, שעת חצות עברה מכבר, ובישיבת רבי יצחק חורי זצ”ל סיימו זה עתה את השיעור השבועי. מדי מוצאי שבת, מתכנסים הם כאן לשמוע את שיעורו של הרב, בעיון עמוק ובחדות המחשבה, זה מקשה וזה מתרץ זה מדייק וזה פורך, ובתום השיעור יושבים הכל על מחצלאות בית המדרש, ומקוננים יחד על גלות השכינה.

בעוד הכל דאוגים עבור צרכי פרנסה ואיך יסתדרו בשעות העוצר, התהלך לו ר' אליהו חורי ז”ל כשהוא טרוד “מה יהא על השיעור הקבוע בגפ”ת בכל מוצאי שבת? והלא השעור מסתיים בשעה שתים עשרה וחצי, ורק לאחר תיקון חצות מתפזרים הלומדים לשלום, ועתה”, כך הרהר בצער, “מי יהין להסתכן בנפשו עבור השיעור?! חוששני כי השיעור עלול להתבטל לגמרי…”

התהלך ר' אליהו כה וכה כשהוא תר אחר רעיון מוצלח, ואז הבזיקה במוחו מחשבה, אציע לרב להישאר לישון במוצאי שבת בחדר צדדי בבית המדרש, אותו אכין למענו, כך לא ידאג הרב מלבוא, והתלמידים – מאהבת רבם בודאי יבואו, ואף אם לא כולם, לפחות מקצתם, אך העיקר שהקביעות לא תתבטל. מיהר איפוא לתרגם את מחשבתו למעשה, ואץ להעלות את הצעתו בפני הרב. תשובתו של הרב היתה משמחת ביותר, “אל דאגה!” השיב ברוגע, “אני בל”נ את השיעור לא אפסיק, ובעז”ה גם אשוב לביתי לאחר מכן”. לתשובה כזו, לא פילל ר' אליהו, ועל אתר רץ לבשר לכל בני החבורה שאכן השיעור יתקיים כרגיל!

מוצאי שבת הגיע. התלמידים מתאספים אל בית המדרש, ושוקעים בסוגיא עמוקה. הזמן חלף הלך לו, ע'ת לשוב הגיעה. מיהרו הכל לחזור לביתם לשלום, כאשר יחד עם דפיקות לבם מהדהדת קריאת התיקון חצות בצוותא, שמלותיה קיבלו משמעות חדה יותר בימים טרופים אלו.

הרב הלך לביתו והגיע תודה לא-ל לשלום, אולם השגחה פרטית ונסית חפפה על ראשו, כי בדרך הבחין במר צוינטו סגרון שיצא מביתו להזמין לאשתו מילדת, כאשר לפתע שוטרים הקיפוהו מכל עבר ולקחוהו למעצר, כל הצטדקויותיו שהדבר גובל בפיקוח נפש לא הועילו, ולא שחררוהו עד למחר, ואילו את הרב שעמד מטרים ספורים ממנו, לא ראו! לימים סיפר הרב, שבכמה לילות מוצ”ש, עם צאתו מביהמ”ד הבחין בדמות עלומה עטויית גלימה הממתינה לו, ומיד כשהחל ללכת ליוותה אותו הדמות עד לביתו ומעולם לא העז לשאול את הדמות מי היא ולדבר עמה…

מיהו אותו רב אשר אזר אומץ ומסר נפשו למען תלמידיו, ומשמים נעשו לו נסים גלויים אלו?

ובכן, שמא קא גרים. היה זה מורנו ורבנו הגאון העצום, הכהן הגדול מאחיו משיירי כנסת הגדולה בדורנו, הלא זה ה'וד רבי נסים הכהן זצ”ל אשר רבים מספרי חכמי ג'רבא שיצאו לאור בדורנו עברו תחת שבט הגהתו וכמעט כל בוגרי ישיבתנו זכו להכירו וליהנות מעיונו הזך בהגהת חידושיהם.

רבנו נולד בשנת התרע”ט, והיה בנו יחידו של הגאון הקדוש אשר זכה לכתר תורה (כהגדרתו של מרן מייסד הישיבה זצ”ל) הפסקן המובהק והמקובל האלקי רבי אברהם מגוץ הכהן זצוק”ל בנו של מרן עמוד ההוראה רבי כלפון משה הכהן זצ”ל ולמעלה בקדש עד רבנו שאול הכהן זצ”ל שהתפלל תמיד שלא תמוש התורה מפיו ומפי זרעו וזרע זרעו עד עולם ונתקיימה תפלתו גם ברבנו שהיה דור ששי אליו.

מספרים כי אחר שנולד, נדר זקנו הגדול רבי כלפון, שכאשר יגיע הנכד לגיל חודש ימים, יאמר הלל הגדול בפני עשרה. וכן נדר רבי כלפון להתענות כל ערב ראש חודש, עד שיגיע רבנו לגיל מצוות. כדי שיתקיים לאביו, ובאמת זכה והאריך ימים.
 
חיבור עמוק בגיל 14
רבנו אכן שקד על התורה ועל העבודה ובגיל י”א בלבד כתב וחידש חידושים רבים על מסכת סוכה (שעדיין לא ראו לאור). השטן שלא ראה את שקידתו בעין יפה, ניסה בכל כחו לבטלו מתלמודו, ובגיל שתים עשרה נפטר עליו אביו הגדול זצ”ל, אך רבנו לא הרפה, והשקיע כל יגונו בתורה ובגיל י”ד-ט”ו כבר סידר שיטה רחבה ועמוקה על כל מסכת ביצה. על סיבת השקעתו במסכת זו דוקא, מספר רבנו בהקדמת ספרו מעשה נסים ח”ד שכאשר למד בילדותו אצל מוה”ר הגאון רבי דוד דידו הכהן זצ”ל החל ללמוד בכיתת ברכות (הכיתה הנמוכה) אך עד מהרה ראה רבו הגאון את עמלו בלימוד ואת כישוריו המבורכים ותפיסתו המהירה, והעלה אותו לשיעור הגבוה הלומדים מסכת בבא מציעא, ודילג על כיתת ביצה האמצעית. רבנו בראותו כך, לא רצה “להפסיד” (כלשונו) את מסכת ביצה, ועל כן החל ללומדה לבדו בבית, ובוודאי שלא הסתפק בלימוד שטחי של המסכת שלא היה נהוג שם כלל, ואף לא בלימוד פרק ראשון בלבד, מה שהיה אמור ללמוד בישיבה, אלא עיין בכל סוגיא ודן בכל קושיא במפרשים על שלל תירוציהם, שקיל וטרי, מקשה ומתרץ, מותיב ומפרק.
 
ולא רק במפרשים שסביב המסכת, אלא גם בנושאים הלכתיים המסתעפים מן הסוגיות מצא רבנו ענין לענות בו, כגון בדף ח' ע”ב כשהזכירה הגמ' ענין של ספק גבי כסוי הדם בכוי, ראה רבנו מקום להאריך בענין: “ספקא דאורייתא לחומרא” האם מדאורייתא כדעת הרמב”ם וסיעתו או מדרבנן כדעת הרשב”א וסיעתו, עם כל הנושאים הסבוכים התלויים בזה וכל הראיות שנאמרו לכל צד. נושא זה שנכתב על ידי רבנו בגיל ארבע עשרה נדפס בסוף שו”ת מעשה נסים חלקים ד' ה' כקונטרס בפנ”ע כ-574 עמודים עמוסים, כאשר המאמר מחולק לחמשה סעיפים מרכזיים וסעיף ב' מתחלק לשבעה סעיפי משנה. וכך בדיון מעמיק, חוקר רבנו, עד למסקנא הבהירה מהי סברת כל אחד, ובאיזה אופן כל אחד מודה. כל זאת מלבד החיבור בכללותו שרק מה שנדפס ממנו על פרק ראשון (ב'-י”ד) מכיל כ-510 עמודים גדולים כפולי טורים (מבלי הקונטרס הנ”ל, וחידושי דף ט' שעדיין לא נדפסו). וממש כל המתבונן בכמות ואיכות הכתבים לעומת גילו הצעיר של הכותב נבהל למראה הגדול.
 
כשנשאל רבנו ע”י תלמידו המובהק ידידנו הרה”ג ר' יוסף הכהן שליט”א כיצד הגיע לכזו שקידה ואהבת תורה בגיל צעיר, ענה רבנו כי מזמן שנפטר אביו הגאון לקחו מר זקנו מוה”ר הגאון רבי כלפון הכהן זצ”ל אל ביתו יחד עם שתי אחיותיו ואמו, וממש מפתו אכל ומכוסו שתה[1]. ושם עינו עליו שישקוד על לימודיו ובכל יום היה בעצמו מלווהו עד לביה”כ “הכהנים” מקום ישיבתו של מוה”ר הגאון רבי דידו הכהן זצ”ל שאצלו למד (וכשלא חש בטוב ולא היה יכול ללוותו היה משקיף עליו מחלון ביתו עד שהגיע לישיבה שהיתה קרובה לביתו). וגם בשובו מהלימודים היה משגיח שיחזור מיד ולא ישחק עם חברים כדי שישקוד על תלמודו גם בבית. וגם את אשתו הרבנית צוה רבי כלפון להשגיח עליו בשבת שלא ישחק עם חברים לא טובים. ותמיד שם עינו עליו שלא יאבד את הזמן ולכן גם לסַפַּר הלך רבנו עם סבו. באחת הפעמים בדרכם לספר, פגשו את רבי שושן הכהן זצ”ל דודו שהודיעם שעבר כעת על יד הסַפַּר וראה שחנותו סגורה. מיד אמר רבי כלפון לנכדו רבנו הבה נשוב לבית ונלמד, ופעם אחרת נלך לסַפַּר. גודל השגחתו המיוחדת של רבי כלפון על נכדו היתה ידועה אף לרבו רבי דידו ולכן כאשר אי פעם איחר רבנו לבית תלמודו לא הקפיד עליו רבו, לשאלת חבריו מדוע הוא מפלהו לטובה, ענה הרב “בטוח אני שהיה עם סבו באיזו מצוה וסבו משגיח ושומר עליו”.