איני רואה הגיון שבדבר הראוי לאכילה מצד עצמו לא יהיה בו איסור בישול לרככו ולהוציא טעם וצבע. ולכן גם קפה שראוי לאכילה מצד עצמו ורוצה לבשלו לרככו במים רותחים שיוציא בהם טעם וצבע, ודאי שנחשב בישול. ואין לנו להתיר אלא אם נאמר שהריכוך לא נעשה ע"י חום המים, רק ע"י שריית אבקת הקפה במים, וממילא אין כאן בישול. אמנם כיון שדבר זה הוכח כלא נכון, שהרי אבקת הקפה במים שאינם רותחים אינה נותנת טעמה כראוי, על כרחך שצריך כח בישול לרככה. ומעתה אם יתן קפה בכלי שני והקפה יתן טעמו יותר מאשר יתן במים שאינם רותחים, הרי הוברר לעין כל שכח הבישול המועט הנמצא בכלי שני בכחו לבשל את אבקת הקפה, וממילא אין ליתן קפה בכלי שני רותח, אלא אם נסמוך על סברת האומרים שאין בישול אחרי אפיה, ולכך אם המים בישלו את הקפה להוציא כחו, לא איכפת לן שאין בישול אחר אפיה.
[בענין מה שכתב הרב מנוחת אהבה שהמחמיר בקפה לעשותו בכלי שני תבוא עליו ברכה, דלפי הצד שיש בו משום בישול אמאי שרי בכלי שני, והשבתי שאין לי ישוב ברור לזה. וכוונתי על פי מה שכתב במנוחת אהבה שכל שאינו נתקן כראוי רק במים רותחים יש בו משום בישול אף בכלי שני, וקפה זה אינו נתקן כראוי רק במים רותחים. אולם כעת ראיתי למרן מלכא זצוק"ל בחזון עובדיה – שבת ד' (עמוד שי"ז) שכתב שהקפה נתקן גם במים צוננים אם שוהה בהם זמן מה. וכן בדקתי וראיתי שכן הוא. ולפי זה ניחא דהוי כמו תה שנתקן בכלי שני ואע"פ כן סבירא ליה למורנו הרב המנוחת אהבה שאין בו משום בישול וכמבואר בדבריו שם (הערה 126). ע"ש].