לעניין דין ממרח (ממחק). בגמ' (שבת כב) מובא דין איסור סתימת נקב בשעוה מפני שזה ממרח - דהיינו מדאורייתא. קשה לי. הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה? מפני שאינו מתכוון למרח את השעוה בשביל שהשעוה תהיה חלקה, אלא בשביל לסתום את הנקב? אם כן מדוע זה ממרח - דהיינו מדאוריתא? מעבר לכך, מדוע לא נתיר לגמרי שימוש של כל המשחות (בין עבות ובין רכות) בשבת במירוח על הגוף מצד אינו מתכוון במלאכה שאינה צריכה לגופה - דהיינו לא מתכוון למלאכת מירוח (האסורה) אלא להבליע (מלאכת היתר), ואם בכל זאת נאמר שיש מלאכת מירוח סוף סוף זה מלאכה שאינה צריכה לגופה - פירוש אין אני צריך לחליקות המשחה (או הגוף) אלא לעידון הגוף וכדו'? ואם גם ודאי שתעשה המלאכה האסורה - הרי זה פ"ר מדרבנן דלא איכפת ליה (בתוצאת המיחוק). אודה לרב שליט"א באם יוכל להפנות אותי למקורות שמדברים בעניינים שהעליתי.