הלשון (בסידור) הוא: “אני זוכר עקדת יצחק בן

ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם

– כל אדם יודע במה הוא חזק, ובמה

♦ חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת ♦ סִימָן וְעֵזֶר לְכָל הַשָּׁנָה ♦ הִלְכוֹת חֹדֶשׁ אֱלוּל ♦ הַזְּמַן הַמֻּבְחָר לִסְלִיחוֹת ♦ שִׂימַת לֵב בְּנֻסַּח הַסְּלִיחוֹת ♦ מְלַמְּדִים וּשְׂכִירִים ♦ עֲדִיפוּת לִסְלִיחוֹת בְּמִנְיָן ♦ קְטָעִים בַּאֲרָמִית בְּיָחִיד ♦ ועוד ועוד

"אשמורה ראשונה לשמך חכינו…"

"סליחות!!! סליחות!!! קומו לסליחות!" – הדהד קולו של השמש המסור.

"כל העת אתם מאשימים אותי בגרימת עוול לאבא" המשיכה טענת יוסף להלום "אם אתם כל כך דואגים לאבא, אם חוששים אתם ש’בראותו כי אין הנער ומת’, אולי תסבירו לי היכן היתה דאגתכם זו לפני עשרים ושתים שנים כאשר אתם בעצמכם מכרתם אותי למצרים

לא ידוע לנו ע"כ אבל מסתמא גם משפחה

"חופה בקידושין" בבי"ת הוא ע"פ דעת מרן הש"ע

ברובע הקטן בג'רבא נהגו לומר תחנון (ויען עמוס

שיחה שנמסרה לבחורי ישיבה גדולה לקראת ראש השנה

אמרו חז"ל שביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את

הרמב"ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב"ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: "החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם". כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב"ם ז"ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה 

משפחת כהן אביר"ש יש להם מגילת יוחסין כתובה

ידוע לנו על חכם גדול בג'רבא, חריף ובקיא,

ז"ך אלול הרחמים התשע"ג קשה לענות לשאלות כאלו,

ט"ו אלול הרחמים התשע"ג הנה לגבי לקרוא קריאת

הבה ונדמיין לעצמנו – מתאר הגאון רבי בוגיד

א) כהן אסור מן התורה בגרושה וצריך להוציאה.

מהי הדרך המיוחדת לבני ישיבה לתשובה ולכפרת עוונות * כיצד חידושי תורה, מהווים קרבן ומזבח כפרה * איך יתכן שקבלה קטנה שהאדם מקבל תביאו לידי תשובה שלימה * ומה ההרגשה שצריכה להיות בימים הנוראים, בטחון או חשש * דברי חיזוק נפלאים מאת הגאון רבי מיכאל סגרון שליט"א, משגיח בישיבה גדולה "כסא רחמים" *