תומר בוכריץ | מחבר ספר 'למען ידעו דורותיכם'

כמדי שנה בשנה, בהגיע ליל ב' באלול, מסתובב היה השמש המסור נח עטיה ז”ל בינות בתי הרובע הקטן באי ג'רבא, מדלת לדלת היה עובר ומכריז: “קומו לסליחות!!! יא כמוס! יא כלאפו!”…

תפקיד זה קיבל בירושה מאביו הדגול הרה”ג ר' אליהו (לאלו) עטיה זצ”ל, ואביו מאביו מדורי דורות. הכל נשאר במשפחה, משפחת עטיה, הם המעוררים את אנשי הרובע באשמורת הבוקר.

שנה אחת נאלץ נח להפסיק עבודת קודש זו, ומינו ראשי העדה את משה (בן רפאל) הכהן. אך לשנה הבאה רצו בני משפחת עטיה לחזור לחזקתם כבראשונה, לא היה זה בקלות. משה טען כנגדו שהדבר סגור וחתום, והמצוה עברה אליו ולבניו אחריו, “ולקח הכהן” כתיב ולא “ונתן”… הגישו את תעצומותיהם לפני רב העיר, ולאחר דין ודברים הגיעו לפשרה וחילקו ביניהם את העיר, זה למזרח וזה למערב, זה לצפון וזה לדרום, ושב השלום למקומו (ספר ויען עמוס עמוד קמ”ד).

יחשוב הקורא לתומו, אם עד כדי כך כנראה שזו מלאכה ששכר מכובד בצידה. אך לא כן קוראים יקרים, לא כסף ולא זהב היו מקבלים המעוררים המסורים, שכרם היה עליה לתורה בימים הנוראים בראש השנה וביום הכיפורים. זו תורה וזו שכרה! כה היו אבותינו.

גם כשעלו בני ג'רבא לארץ הקודש, המשיכו כמנהגם בחו”ל. במושב זמרת אשר בנגב, מקום הולדתי, היה שמש מסור ונאמן המנוח יצחק כהן ז”ל, שהיה אחראי להסתובב בין בתי המושב ולעוררם לסליחות באשמורת הבוקר. ובמושב תלמים היה זה המנוח סעאדה מאזוז ז”ל שהסתובב עם סוף אשמורות לעורר ולהקיץ נרדמים. גם בעיר נתיבות היה המנוח הזריז ר' אליהו חורי ז”ל ממונה לעבור בין בתי השכונה ומתדפק על דלתותיהם, לאמירת הסליחות.

כך היו נוהגים מדי ליל, ובפרט בלילי שני וחמישי וליל שבת, לילות הזה”ב, ושמם נאה להם, שבימים אלו יש לבני האי ג'רבא וליהודי טריפולי – לוב השכנה – סליחות מיוחדות במינם הנקראים “שפתי רננות”. עליהם כתב מרן הגאון ראש הישיבה שליט”א בחיבה רבה: “סליחות שפתי רננות ופירושיהן, שהן אוצר בלום מפניני שירתם של חכמי וגאוני ספרד זיע”א, וכל דבריהם כגחלי אש, ומעודי אהבתי לעיין בהם, אף כי לא נהגנו בהם כלל בעיר מולדתי תונס”.

הנה דוגמא קטנה מאוצר בלום זה, מתוך התוכחה הנאמרת בליל צום גדליה, המתארת את מהלך החיים והבליו, עד י”ב חודש לאחר מות האדם שנשכח מלב כל ידידיו, ולא נשאר בידיו כי אם מצוות ומעשים טובים. וכך אומר המשורר:

“איך תשמח הגבר, ומחר את בקבר, ותהיה לשאול סוחר, ונהפכת לאיש אחר. הלא תראה מות גברים, קברום אנשים אחרים. הלא תביט בעין שכלך, המה עושים גם לך“.

ועוד ממשיך ומתאר:

“לו יש אדם דובר, בעת שכבו בקבר, יענה בלבב נמס, פגעתי את סס (תולעת). יאכל עש ולא יחמול, בשרו – והנה אתמול, קם בגופתו באשו, ועתה ירים ראשו. עד שנים עשר חודשים, נשכח מלב אנשים, הוא רקב וייבל, ושם האיש נבל…”

ומסיים הפייטן את תוכחתו במסקנא העולה מאליה:

“אליכם אקרא אישים, יחדיו כראשים כרשים, לעבוד פני אל קדם, כי זה כל האדם“.

אכן טובה תוכחת מגולה, וכמו שאמרו חז”ל: “יזכור לו יום המיתה”.

ככה בכל יום מלילות הזה”ב ישנם פיוטים אחרים, מרגשים ומעוררים, חודרים את מעמקי הלב העיקש.

והנה עוד כמה אותיות, המה יעידון יגידון, מתוכחת רבנו שלמה בן גבירול ז”ל:

“יהירים התקוששו, וזכרו והתאוששו, שאו לבב כפים, אל אל בשמים. הה על נפשותנו, ואוי על חטאתנו, כי רוח רעינו, וגם כצאן תעינו…“

מה נעימה היא נעימות השיר הנשמע בסיום הסליחות ללילי שבתות, מילותיו של רבנו אברהם אבן עזרא ז”ל:

“ה' מה נעמה אהבתך, ה' מה טוב לי קרבתך, ה' אהבתי מעוך ביתך. ה' אמונתך לבבות יענון, ה' דרכיך נביאים יבינון, ה' ה' אל רחום וחנון“.

בית הכנסת כולו מריע ושמח בדביקות בנועם ה' יתברך ויתעלה, והאמונה נשפכת כמים, ה' יחיינו מיומים.

והנה בפתיחת הסליחות ללילה השישי (מלילות שני וחמישי), פוגשים אנו תחינה מרגשת הפותחת: “איך אוכל לבוא עדיך, ועובדי זולתך לא עזבוני לעבדך, והמה בקשו להפרידי מיחודך, ואני לא עזבתי פיקודך”.

וכך ממשיך הפייטן לתאר את סבל הגלות הארוכה, בשבעה עשר בתים הפותחים בשאלת השאלות: “איך?”. “איך סבוני בני קדר”, “איך זמן קיצי נחתם”, “איך ישבתי לבדד”, “איך דרו בהיכלי” ועוד ועוד.

סיפור מרטיט לב מסתתר מאחורי פיוט זה, סיפור העובר מדור לדור, אודות חזן יהודי ידוע בקולו הערב המרעיד נימי הנפש, מרגש וחודר עד עמקי הלב. פעם אחת שמעוהו ישמעאלים וכמעט נעתקה נשימתם מחמת קולו הערב, קנאה רבה פעפעה בליבותיהם, והם החליטו לספר זאת למושל העיר. עם בוקר נקרא היהודי לבוא לפני השליט, וקיבל ממנו ציווי אכזר – בא אלינו למסגד והתפלל כמואזין, כמובן לאחר שתמיר את דתך. היהודי ההמום גמר אומר בנפשו: “יהרג ואל יעבור”, אמסור את נפשי על קידוש ה' ולא אעשה זאת.

בהגיע יום שישי, שבתון לגויים, העלוהו בעל כורחו אל גג המסגד וצווהו לשיר.

חזננו המופלא פתח את פיו בקול נפלא ועורג, והחל שר בקול חוצב להבות את פתיחה זו של הסליחות, כשהישמעאלים סביבו עומדים נדהמים, עד לסיומו:

“איך חשבונותי נפוצו והם עלו במחשבותיך, זכרני שמרני מעובדים בלתך, והמה קלעם, בלעם, ממכון שבתך, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך“.

וכשנאלם פיו נאלם גם לבו ונדם, כי באותו רגע קפץ מגג המסגד ומת על קידוש ה'[1].

*

כל שנה בהגיע ימי הרחמים והסליחות, לבי כיונה יהמה בקרבי, ומלות פיוטי הסליחות מבעבעות בעיני רוחי: “מדוע עזבונו ונטשונו, תחת היותנו מתנשאות לכל לראש בעיר ג'רבא וסביבותיה, טריפולי ואגפיה, ועתה בבואנו ארצה, במתי מעט נשמע קולנו בבואם אל הקודש בלילי שני וחמישי, וחלקם שרק בלילי שבתות יש להם זמן”.

עד כדי כך נשכחו ה'שפתי רננות', שראיתי לפני כשנתיים שלוש בעלון שבתי מפורסם לאלפים, שמנה כמה וכמה ממנהגי הסליחות, מנוסחי אשכנז בארצותם ללשונותם ועד לסליחות הנאמרים בערי תימן, קראתי וקראתי וחיפשתי רמז או אזכור לסליחות הללו – ואיננו! הם נחבאים אל הכלים…

לא פלא שאנשים תמימים נפשם לשאו'ל הגיעה [2], האם אפשר לסמוך על אמירת סליחות אלו…

גם הרה”ג רבי שמעון חירארי זצ”ל מספר שפעם אחת הזדמן לעיר הקודש צפת, להילולת הגאון רבי חומאני עלוש זצ”ל. והנה עם שחר קמו לאמירת הסליחות והוא רואה את הגבאי מוציא את ספרי הסליחות הרגילים, אמר לו: “אין לכם סליחות המיוחדים כמנהגנו?!” ענהו: “יש, אבל כבודו יודע את המנגינות?…” הוציאו כמה ספרים בודדים, שארית הפליטה, ואמרו יחד עמו[3].

אין הדבר תלוי אלא בנו!

בשנים האחרונות אנו רואים תופעה מיוחדת וחשובה אצל כל העדות, שאיפה וכיסופין לשוב למנהגי אבותינו נ”ע, אם בירחונים החודשיים, ואם בעלונים השבועיים, כל אחד מקדיש 'פינה' או 'פנינה' לבירורי המנהגים, וליישובם על פי ההלכה הצרופה.

ובכן, זו העת וזה הזמן לנסות לפתוח את השערים, לחפצים ללמוד ולהכיר – סליחות “שפתי רננות”. ובעזרת ה' נבאר הכל בשפה ברורה:

ראשית הסדר הנאמר בכל לילה מלילות שני וחמישי, בראשי פרקים: מתחילים באמירת פסוקים ומזמורי תהלים (החזן אומר חצי פסוק, והקהל מסיימים אותו) ו”אשרי יושבי ביתך”, ועומד החזן לאמירת חצי קדיש. ושוב יושב וממשיכים סדר הפסוקים, עד “אל ארך אפים אתה ובעל הרחמים” וכו', שעומדים כולם. וגם בזה אומרים משפט משפט החזן והקהל. אחר כך אומרים “ויעבור”, “אנשי אמונה”, “אל מלך”, “ויעבור”, “תמהנו מרעות”, “אל מלך”, “ויעבור”, ולאחריו פיוט עתיק מאד מימי הגאונים: “איתן לימד דעת, בטרם ידעוך כל”^[4], “אל מלך”, “ויעבור”, פיוט “אל צור ציר קרא ונתחנן”, “אל מלך”, “ויעבור”.

עד כאן זהו סדר קבוע, בכל ימי שני וחמישי.

מכאן ואילך מתיישבים כולם לאמירת הפיוטים והתחינות, כל לילה פיוטים שונים (תכף נפנה ל'לחנים'), ולאחר הכל אומרים שוב “אל מלך”, “ויעבור”, תחינת “חטאנו” (בלחן של מוסתג'אב כדלהלן), וידוי ונפילת אפים.

ומסיימים בכמה תחינות קצרות: “ה' אלקי ישראל” (לחן מוסתג'אב), “זכור נא מלך” (לחן בפני עצמו), “אל תקצוף”, “אתאנו” (לחן מוסתג'אב), “מחי ומסי”, “מכניסי רחמים”, “שומר ישראל” וקדיש תתקבל. (בלילי שבתות הסדר שונה מעט ללא אמירת “אל מלך” ו”ויעבור” כידוע).

עד כאן הכל ברור ופשוט ומופיע בספרים בבחינת “ניתי ספר ונחזי”.

וכעת נפנה לשלב המסובך, הוא ה'לחנים' של הפיוטים. אמנם אי אפשר להעביר לחנים על הכתב, אך לפחות נרכז את הלחנים אחד לאחד, להקל על החפצים ללמוד.

בכל פיוט מפיוטי הסליחות, כתוב בראשו לחן שעל פיו יצאו ועל פיו יבואו בניגון (ויש לחנים שנקראו בכמה שמות אך שוים בניגונם ונציינם בסוגריים). ואלו הם הלחנים: 1) פתיחה. 2) מוסתג'אב. 3) יחידה לחנות. 4) שופט כל הארץ. 5) מלאה הארץ. 6) יום צעקו שבים. 7) עזרי יבוא. 8) מלך דר במרומים (אל תבוא במשפט, בשם אלקי אברהם, אכן בעבדי לך). 9) משאת שיר (ירצה נא את שועי). 10) יענה בבור (שחר קמתי, משתחוים להדרת קודש). 11) אחות קטנה (אל חי יפתח). 12) יה מרום הקשיבה (אצפה לאל, בהקיצי ישיחני). 13) יצו האל (לך אלי תשוקתי). 14) מהרה וחוש עורה. 15) יום זה מאז בחרתו. 16) אנא ה' לצעקי. 17) תוכחה.

סך הכל שבעה עשר לחנים עיקריים, שהיודע אותם יכול להשתתף או להקים “מנין” אמירת סליחות “שפתי רננות” במקומו, מלבד כמה פיוטים בודדים שיש להם לחן בפני עצמם, ואלו הם: “מלך האחד והמיוחד” ו”מי כמוך באלים” (ליל א' של ראש השנה), “ה' מה נעמה” (סיום לשבתות ר”ה ויה”כ), “אשירה ואזמרה” (כנ”ל), “חנון הנחיל” (חתימה לשבת ראשונה ושלישית), “שבחך אל סידרתי” (חתימה לשבת רביעית – לחן: אל בחר בישראל), “מבית מלוני” (ליל ב' מעשרת ימי תשובה).

לגבי אופן אמירת הפיוטים, יש הנוהגים שכולם ביחד אומרים הכל (מלבד הפתיחה, מוסתג'אב, התוכחה והפיוט “אשירה ואזמרה”, שהחזן אומר את כל הבית והקהל עונים המשפט האחרון). ויש הנוהגים, וכפי הנראה כך נהגו ברובע הקטן בג'רבא, שהחזן אומר את כל הבית של הפיוט, והקהל עונה כנגדו את הפזמון הסופי. דרך זו האחרונה מועדפת לפעמים, כיון שיש בה פחות צעקות ובלבול.

נותר דבר אחד שלא ביארנו, והוא ה'מעמד':

בכל לילה מלילות הזה”ב הנזכרים, באמצע הפיוטים אומרים 'מעמד' (ונמצא בנפרד בסוף הספר, ורובם נתחברו על ידי רבנו יצחק אבן גיאת ז”ל), והוא סדר מסוים של סליחות ותחינות, המיועדים לאומרם לפי מספר הלילה שנמצאים בו, מלילות שבת שני וחמישי, אך אינו מסודר יחד עם שאר הסליחות, ואינו קבוע באותו יום. כי יתכן שבשנה אחת יום א' של הסליחות יהיה בליל שבת, ובליל שני (שהוא היום הראשון לסליחות של ימי החול) יאמרו מעמד שני, ובשנה אחרת שיום א' של הסליחות יחול בימי החול, מעמד ראשון יאמר בליל חול של ימי הסליחות.

*

רבים שאלו על מנהג אמירת הסליחות בלילי שבתות, וכבר עמד על זה מרן גאון עוזנו רבי שאול הכהן זצ”ל (נ”ע אייר התר”ח) בהקדמתו לביאור הסליחות, שראה כמה אנשים שמלעיגים עלינו בזה, והביא מדברי הטור או”ח (סי' תר”ב) שתמה על מנהג ספרד שמרבים בסליחות בשבת, ומה שהליץ מרן בבית יוסף שם בעד מנהג ספרד. ע”ש. ועוד הוסיף טעם לשבח שאין בכל סליחות השבתות כי אם שבחי השבת וכיוצא, דבר שאין מעורר בכי ואנחה כל כך וכו' (כעין “בקשות” שנוהגים כיום בלילי שבתות החורף), ושכן כתב הריב”ש בתשובה (סי' תקי”ב). עש”ב. וראה עוד מה שכתב לידידנו הרה”ג רבי אדיר הכהן שליט”א בביטאון כתר מלוכה (מס' 14-15 עמ' 32).

מספר הרה”ג רבי עמוס הכהן זצ”ל, רבו האחרון של הרובע הקטן בג'רבא:

“אני זוכר שבפעם הראשונה בבואי ארצה, כשאמרתי לציבור לקום לסליחות בליל שבת, צעקו ואמרו: מה?! גם בליל שבת?! ומה עושים עם הוידוי ואל מלך יושב וכו'? אמרתי להם: רבותי! לא זה ולא זה, זה משהו מיוחד במינו, בואו ותראו, טעמו וראו כי טוב ה'. וכן היה. ומאותו יום עד היום הזה, באים כולם ומתענגים”[5].

וכן ידוע אצל בני עדת הלובים בכמה בתי כנסת בעיר רמת גן וסביבותיה, שמקיימים סליחות אלו בשעות הבוקר המוקדמות, ובית הכנסת מלא, וגם אנשים שאינם אדוקים כל כך, על סליחות אלו אינם מוותרים. שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך!

לסיום, נביא לפניכם מדברי מרן הגאון ראש הישיבה שליט”א, שבדרשותיו התבטא פעמים רבות בשבח סליחות אלו אשר באו בספר 'שפתי רננות', ובירחון אור תורה (תש”ע סי' ל”ז בהערה) כתב בזה הלשון:

“וזה ספר 'שפתי רננות' הוא אוצר יקר ונחמד, לא ידע אנוש ערכו ולא ימצא בארץ החיים, כי מאות שירים עתיקים מחכמי ספרד משוקעים בו, מרבינו יצחק גיאת ורבי שמואל הנגיד ורבי יוסף בן אביתור בן שטנאש (מחבר ההושענות לסוכות) ור”י בן מיגאש ורבי יהודה הלוי ועוד, וכל דבריהם כגחלי אש“. ע”ש.

גם במבוא לספר ויאמר עמוס (עמוד 15) מספר מרן שליט”א על עצמו:

“זכורני בין כסא לעשור התשכ”ו, תקפתני תשוקה עזה לבקר בג'רבא לשמוע את הסליחות המיוחדות שלה מכלי ראשון. כידוע בג'רבא קוראים סליחות מיוחדות… ואותה נפשי לשמוע את הסליחות של ג'רבא, ואם כי אמי (שתחיה) לא הסכימה לכך, ובקשה שאסע רק אחרי כיפור, עמדתי בדעתי והפצרתי לנסוע (את חטאי אני מזכיר היום)…“