פרשת ויקהל-פקודי – מקור הברכה
ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה. ב)
קבצן אחד היה נכנס מדי ערב לאולם שמחות, ופושט ידו לבקש צדקה, וממשלוח יד זה היה מתפרנס. לילה אחד, ראו אותו פושט שתי ידים בבת אחת!… משתמהו למעשהו, ענה: “פשוט מאוד. לאחרונה ראיתי שזה 'ביזנעס' טוב, והחלטתי לפתוח עוד סניף”…
בתחילת פרשתנו מקהיל משה את בני ישראל כדי לצוותם על השבת. משה אינו מסתפק בצווי על שמירת השבת, אלא פותח במלים “ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה”. ומקשה הגאון רבי רחמים מעתוק דמרי זצ”ל בספרו “מדת הרחמים” מה בא להורות לנו בזה, וכי יש איזו מצוה בעשיית מלאכה בששת הימים?
אלא באה התורה להורות לאדם כי השבת היא מקור הברכה לכל ששת ימי השבוע, וכדי ש”ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה” מאליה, ותהיה פרנסה טובה ומרווחת במשך ששת ימי המעשה, ישנו תנאי ש”וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'”. כאשר נשמור את השבת כהלכתה, נקרֵא בנים לה' יתברך, וחזקה על אב שמפרנס את בניו בכבוד.
דברים דומים כותב רבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בן איש חי” (דרושים), אלא שהוא מוסיף ששכר זה הוא מדה כנגד מדה – כשם שאנו מקיימים כהוגן מצות מנוחת השבת, כך נזכה שבששת ימי המעשה נוכל לנוח, אחר שמלאכתנו תיעשה על ידי אחרים, כדרך העשירים שהם עצמם נחים מעמל.
לעתים, גם אנשים שומרי שבת, חשים החמצה, כאשר היצר הרע לוחש להם בארס מְתַקְתַּק: “אילו היית עובד גם בשבת, היית מרויח יותר!…”. ובאמת, לא יתכן שאדם יעבוד בשבת וירוויח. להיפך!
כאשר נדרשה הנהלת חברת התעופה אל-על להשבית את מטוסיה בשבת, זעקו חברי ההנהלה בכלי התקשורת: “הרי גם כך החברה צוברת הפסדים הגדלים והולכים משנה לשנה, אם נשבות בשבת עלולה החברה להתמוטט לגמרי!”. והנה למרבה הפלא, מיד לאחר שהחלה החברה להשבית את מטוסיה בשבת, חדלה מהפסדיה, ובשנים הבאות החלה לדווח על רווחים.
ובכלל, היצר הרע מטעה אותנו בתפיסה השטחית לפיה הפרנסה תלויה בשעות העבודה, וככל שנוסיף שעות, נרויח יותר… אך הדבר כמובן אינו נכון (בדיוק כמו שאותו קבצן בראש המאמר לא הרויח מאומה מפתיחת ה'סניף'…). כל אחד יביט סביבו ויראה שיש הפותחים את חנותם מבוקר ועד ליל, ואך מספר מועט של אנשים בודדים מואילים בטובם לפקוד את חנותם…
הגאון רבי רחמים חורי זצ”ל שהיה מגדולי הרבנים בג'רבא לפני כמאתיים שנה, היה בבחינת ''גדול, הנהנה מיגיע כפיו''. מדי בוקר לאחר התפלה, היה יושב ועוסק בתורה, ובשעות הצהריים עוסק במקצועו, עבודת הצורפות שהצטיין בה. לפנות ערב, היה עולה שוב לבית המדרש לעסוק בתורה. כך, רוב שעותיו הוקדשו לתורה ולתפלה, ומעט מזעיר עסק במלאכה.
ימי השוק בג'רבא היו בימי שני וחמישי, והרב היה מביא לשוק את התכשיטים שייצר בימי השבוע על מנת להציעם למכירה. בסמוך לדוכנו עמד צורף יהודי אחר שהציע גם הוא את מרכולתו.
והנה, אותו צורף שם לבו לתופעה מעניינת. למרות שהרב כאמור מיעט במלאכה, והוא לעומתו היה עוסק במלאכתו כל היום כולו מן הבוקר עד הערב, בכל זאת התכשיטים שיצאו מתחת ידי הרב היו יפים יותר ובכמות גדולה יותר, ולא זו בלבד אלא הכל היו קונים ממנו ומשלמים בעין יפה.
חלשה דעתו, והוא פנה אל הרב, ושאל לפשר הדבר. הבין הרב את כאבו, וענה תשובה נחרצת: ''הכל בזכות השבת!''.
''אבל גם אני שובת בשבת'', קטע הצורף. ''אמנם כן'', הסביר הרב. ''אבל בפרשת ויקהל נאמר: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה', תיעשה מעצמה כביכול, 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה''. כלומר, אם השבת תהיה כביכול כפולה ומכופלת, בתוספת קדושה ולימוד תורה, תשרה ברכה מיוחדת במלאכה, שכאילו תיעשה מאליה!… ואכן כך אני רואה בחוש” – סיים הרב – “אני מכה בפטיש על התכשיט והעבודה נגמרת מאליה, ונמכרת בקלות”.
אכן, נתקיימו ברבי רחמים דברי חז”ל (ברכות ל”ב ע”ב) “מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת”.
תגובות