ערבוב בין שני מושגים דומים אך שונים, והם אחדות ואחידות. "אחידות" משמעותה שהכל מתנהגים בצורה אחידה, חושבים אותו דבר, עושים אותו דבר, ונראים אותו דבר. "אחדות" לעומת זאת, אין פירושה טשטוש וערבוב בין השונים, עדי הפיכתם למין יצור כלאיים

עיקר המטרה במצות כיבוד אב ואם, לעורר הכבוד העליון שנוכל לכבד את יוצרנו. שכן אין דרך אחרת להגיע לכך שהאדם יכבד את ה’ באמת, כי-אם על ידי שיכבד את הוריו.

ימות הגשמים בעיצומם ואיתם עמם שאלות שונות והבטים הלכתיים על מכלול של דברים המגיעים יחד עם הגשם.

אמנם אין איש המצפה ומייחל לראייתה אך עם זאת כאשר היא נראית בענן צצות להם שאלות שונות על ההתנהגות ההלכתית כלפיה.

ממתי הגיעה הקשת לעולמנו? מה מברכים עליה? מה הדין בקשת שאיננה בענן? כיצד מברכים אם אסור להסתכל? ברכה על חצי קשת? ואיך מצא רבי כלפון משה הכהן גם בקשת דבר טוב? והיתה לאות ברית.

הציץ הרב בשעונו והתנצל: "חפץ הייתי להסביר לך ברצון, אלא שזמני דוחק, נחפז אני אל הרופא!".

"מה קרה, רבי?" נחרד הלה. "לא משהו מיוחד" הרגיע הרב, "בני חולה, והרבנית לקחה אותו אל הרופא, הוא רשם לו תרופות, ואני הוריתי לה לבל תתן לו אותן!".

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

בהיות ובימי חג הפסח האחרון הפיצו אינשי דלא מעלי קונטרס "דייני הכזב", ולפני כן קונטרס "גיטי הכזב", המלאים דברי בלע ונאצה נגד דייני ישראל המכהנים בבתי-דין הרבניים, בצורה מזלזלת ומחפירה. חזקו עלי דברי מאור עינינו מו"ר ועט"ר מרן ראש הישיבה יחשל"א, להשיב על דבריהם ולגלות זיופיהם הרבים כחורי כברה.

פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…

אך המצרים לא רק שלא הכירו טובה, אלא כפרו בטובה, כמו שנאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (לעיל א, ח). וצריך להבין שגם אם היה זה מלך חדש ממש, וכי באמת לא שמע על מלך בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים שנים מועטות קודם לכן? איך הוא מֵעֵז להתנכר ולהתאכזר כך לצאצאיו?

"כל העת אתם מאשימים אותי בגרימת עוול לאבא" המשיכה טענת יוסף להלום "אם אתם כל כך דואגים לאבא, אם חוששים אתם ש’בראותו כי אין הנער ומת’, אולי תסבירו לי היכן היתה דאגתכם זו לפני עשרים ושתים שנים כאשר אתם בעצמכם מכרתם אותי למצרים

למד בישיבה בשנים: תשמ"ו-תשס"ד.

תפקיד כיום: דובר בית מרן ראש הישיבה. חבר הנהלה בעמותת מוסדות "כסא רחמים" ויו"ר מועצה דתית כפר סבא.

תפקידים בעבר: מנכ"ל מוסדות "אור המאיר" אלעד".

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

מי מקובל ומי מקבל?

התבלבלנו כבר! אחד יושב גלוי ראש ליד המיקרופון ומגלה עתידות, ההוא מסתובב עם תרבוש וגלבייה לבנה, רבנים ו"ברכנים" בכל הגוונים בכל הצבעים, מנסים להיאחז בחוט אמיתי שקשור אי שם למעלה, ולא בקורי עכבישים. איך נזהה אותם?!

לאחת הבעיות הקשות והרגישות ביותר המשפיעות על חיינו הרוחניים קוראים נגיעות. הם מלוות אותנו לכל אשר נפנה, משחדות ומעוורות את עינינו.