המניע של המרגלים

לאחת הבעיות הקשות והרגישות ביותר המשפיעות על חיינו הרוחניים קוראים נגיעות. הם מלוות אותנו לכל אשר נפנה, משחדות ומעוורות את עינינו.
 
גדולים וקטנים, צדיקים ופשוטי-עם, כולם על הכוונת של יצר הפניות. זוהי רשת הפרוסה לרגלי כל האנושות, ואין מי שינצל ממנה.
 
הבעיה והקושי הגדול יותר הוא לשים לב כי מדובר בנגיעות. ברבים מן המקרים, כלל לא נחוש כי קיימות נגיעות צרות המנווטות את דעתנו ומוליכות אותנו לכיוון מאוד מסוים. לתומנו נסבור כי מניעינו טהורים הם.
 
דוגמא מעניינת לכך אנו מוצאים בפרשת המרגלים, שעיכבו את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, וגרמו בכיה לדורות. והשאלה נשאלת הלא אנשים צדיקים היו, עד שהכתוב מכריז עליהם “כולם אנשים ראשי בני ישראל המה” (שלח יג, ג), כיצד אם כן טעו והטעו כל כך? היאך נהפכו להיות “העדה הרעה הזאת”? ובעיקר מה הניא אותם לשקר ו”להוציא את דיבת הארץ רעה”?
 
את התשובה מגלה לנו הזוהר הקדוש בפרשת שלח (דף קנ”ח סע”א), אשר מטיב לחדור עמוק אל תוככי לבם של המרגלים, וחושף את מניעיהם האישיים. לדברי הזוהר, המרגלים חששו כי תיכף בהיכנסם לארץ ישראל, יתבטל מינויים כנשיאים, יחליפום בנשיאים אחרים, והם יהיו כאחד האדם. 
 
ממילא, כל מערכת השיפוט וההגיון שהנחתה אותם במהלך הריגול היתה נגועה ומופנית לעמדה חד צדדית. כל מה שהם ראו מכאן ואילך, היה שלילי בעיניהם. אלמלא מבטם המגמתי, יכולים היו לפרש לטובה את הפירות הגדולים שראו בארץ ישראל, או את הלוויות שנועדו להסיח את דעתם של הענקים, אך מבלי משים הם פירשו לחובה והביאו את דיבת הארץ רעה. הפחדים מבני הענק שראו בחברון, נבעו בעיקר מהפחד העצום שתפס את פנימיות מחשבתם ב'תַת ההכרה', שבעצם כניסתם לארץ הם עומדים להפסיד את מעלת הנשיאות.
 
יתירה מזאת, יתכן בהחלט כי הם עצמם לא כל כך חשו בשינוי שחל בגישתם, ולא קלטו כי הם בעצם מרכיבים מעתה על עיניהם משקפיים אחרות.
 
ובל נחשוב כי היה זה קל להינצל מנגיעה קשה שכזו, שהרי יהושע אילולא התפלל עליו משה רבנו, וכלב בן יפונה אילולא התפלל בקברי אבות, סביר להניח כי גם הם היו פועלים באותה עצה.
 
ראיתי פעם מאמר מאת הרב יצחק לוי הי”ו המטעים את הדברים שכאשר הנגיעה האישית היא נגיעה של צִדְקוּת, המצב חמור שבעתיים. ומכך חשש משה רבנו ע”ה שברך את יהושע, שכן אם שאר המרגלים יוציאו דבה רעה, קיים סיכוי סביר, שיעמדו עד מהרה על טעותם, אך אצל יהושע היתה נגיעה של צדקות, מאחר שידע שבכניסתם לארץ, ימות משה רבו, והיה עלול לחשוב שמכיון שאורך חיי משה תלויים בכך, לכן אם יעכב את הכניסה לארץ באמתלה שזוהי “ארץ אוכלת יושביה”, למצווה תחשב לו, לכן בירכו משה ברכה מיוחדת “יה יושיעך מעצת מרגלים!”, כי אין לך נגיעה אישית קשה יותר מנגיעה של צדקות.