פעם נשאל באחת הדרשות בלונדון למה ש"ס מפרידה בין אשכנזים לספרדים? למשמע השאלה, קם ודפק על השלחן: "בתורה אין עדות! נאמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב’. לא נאמר ‘קהילת הספרדים’ ולא ‘קהילת האשכנזים’! אין דבר כזה! תורה אחת – משפט אחד"…

ט"ו בשבט הוא יום ידוע בתפוצות ישראל כיום שמחה המנהג העיקרי שבו הוא אכילת פירות מינים ממינים שונים ~ אצל מי החל המנהג ומי "גנב" אותו ~ מה הטעם לאכילת פירות ביום זה ~ מכמה סוגי פירות נהגו לטעום ~ ועל שום מה נזכר הוא כיום שמחה.

"זה אח שלך!!" טענה אמו. "ככה מלמדים אתכם? זה החינוך שקבלתם?!" החרה אחריה אביו. אחרים הזכירו לו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" והלכות בין אדם לחברו.

מתלמידיה הראשונים של הישיבה בארץ

 

תפקיד כיום: רב מושב זמרת וראש מוסדות "אהל משה" (הכוללים גני ילדים, ת"ת לבנים, בי"ס לבנות, וישיבת "ברכת ה’").

תפקידים בעבר: כארבע שנים רב בית כנסת טריפוליטאים בקרית הרצוג, ואח"כ שנתיים ר"מ בישיבת "נתיב השבים" בבארר שבע.

תפקיד כיום: ר"מ ומנהל ישיבת "אור מאיר" ביפו ורב קהילת "הרמב"ם" ובשכונות תל-אביב.
תפקיד בעבר: ר"מ ומשגיח בישיבה קטנה "כסא רחמים", מלמד דקדוק עיבור ושירת ספרד בישיבה, והעורך הראשי של סידור "איש מצליח".

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.