הפסדנו תפקידים – הרווחנו דרך!

קבוצת אסירים יהודים נשלחה ממחנה בירקנאו לוורשא, כדי לפנות את חורבות הגטו לאחר דיכוי המרד. על קבוצה זו נמנה האדמו”ר יקותיאל יהודה מצאנז זצ”ל. כאשר עמדו האסירים היהודים על הריסות הגטו, פנה אחד מהם אל האדמו”ר ושאלו בכאב: “רבי, האם תמשיך עוד לומר בתפלתך 'אתה בחרתנו מכל העמים' ותשמח כבן לעם סגולה?”. השיב לו האדמו”ר: “אדרבה ואדרבה, דוקא כעת, כשאני רואה את תחתית המדרגה אליה מסוגלים הגויים ימ”ש להגיע, דוקא עכשיו אני שר ומזמר ומודה לה' 'אתה בחרתנו מכל העמים', דוקא כעת אני שמח בלי גבול שהנני חלק מהעם הנבחר שאינו מתנהג באכזריות כחיות השדה. אלמלא 'אתה בחרתנו', הייתי הופך בעצמי לצורר, ומוטב לי להישאר במצבי הנוכחי מאשר להיות כאחד מהם!”.
 
כמובן אינני עורך שום השוואה, אך להבדיל אלף אלפי הבדלות, מעשה מפעים זה הדהד במוחי עם היוודע תוצאות הבחירות. למרות ההפסד הצורב, חשתי בשמחה, שמחה על שאני בצד השפוי ולא בצד שהתנהג בברבריות. מעדיף הייתי כל הפסד, אך בשום אופן לא להיות חלק מחברה של אנשים הקרויים 'בני תורה' ומתנהגים כ'בני תורא'. עסקנים אשר בשם ה'השקפה' הרעה שלהם, הפכו את הבחירות ל'מלחמת דת', והתנהגו בברוטליות איומה, כאשר כל האמצעים מבחינתם היו כשרים. לא הייתי סולח לעצמי אילו הייתי נותן את קולי לאותה חבורת כפויי טובה שהעזו לכתוב על יוני שטבון היקר את הכותרת החצופה “הרים יד בתורת משה”. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי. תחושה זו התעצמה כאשר ראיתי וחוויתי את הרקידה שלהם על הדם, את השמחה לאיד. גאה אני להשתייך לנעלבים ולא לעולבים. גאה אני להיות בצד מקדשי ה' ולא במחנה מחללי ה'. אפילו אנשים שפויים שנתנו את קולם למחנה השני, העידו בפניי שהם בושים בימים אלה להיות חלק מ'עדר' זה.
 
נכון, מבחינה פוליטית הפסדנו, אך במערכה על התנהגות ערכית ואנושית – נצחנו ובגדול!
 
אנו נשמענו לדעת רבותינו, עשינו את הדבר הנכון – ואיננו צריכים לחוש לרגע תחושת אכזבה על כך. מי שהולך בדרך האמת – עליו ללכת בראש מורם, לא לבוֹש ולא להתנצל. את המוטל עלינו עשינו. את ההצלחות נשאיר לקב”ה להחליט אם לתת או לא. גם בכנסת הקודמת, היהדות החרדית נחלה תבוסה עצומה מבחינה פוליטית, וכי מישהו התחרט על כך שהוא הצביע למפלגות החרדיות?!
 
ובכלל, אי אפשר למדוד הצלחה על פי נקודת זמן עכשווית. פעמים שהשעה משחקת לרשעים, ושאלת “מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה” (ירמיה יב, א), לא נשאלה אתמול. צריך להאמין שהכל לטובה, גם אם כעת לא נראה כך. בעלמא דשיקרא דידן, רואים פעמים רבות שהרמאי מצליח וכל דאלים גבר, אך אבוי להצלחה שכזו שבאה בדרך זיוף ומרמה. במבחן ההיסטוריה הצלחות כאלה נחלו כשלון עצום.
 
לא הכל נמדד לפי התוצאה הסופית. נצחון אינו מושג דוקא בהכנסת ארבעה נציגים לכנסת לארבע שנים, נצחון נמדד בדרך. ואת הדרך הזו, אף אחד אינו יכול לקחת מאתנו. אי אפשר להחשיב לכישלון 125,106 קולות (לא כולל אלפי הקולות המזויפים) שהלכו אחרי קריאת פאר הדור מרן ראש הישיבה שליט”א לאחדות השורות, לדרך נקיה של יושר, לדרך של אהבת ישראל, לדרך של שמירה על ארץ ישראל. כל המהלך היה שוה ולוּ בשביל הבירור העמוק שנעשה הן בתוככי הציבור החרדי והן בתוככי הציבור הדתי. הוא נעשה, והתוצאות אף הפכו אותו לחד יותר.
 
אם כבר יש מי שצריך להצטער ולעשות חשבון נפש, זהו הצד השני; שלא בחל בשום דרך לנתוש ולנתוץ, להאביד ולהרוס; שהשתמש בדרכים נלוזות שאם הם יפורסמו – הארץ תרעד; שהעדיף שיוציאו לו שתי עינים – העיקר שלשני יוציאו עין אחת… האשמה מוטלת אך ורק לפתחו.
 
מי שחשב שבגלל כשלון זמני כזה או אחר, כולם יחזרו להיות כפופים תחת הנהגתו, הרי הוא טועה! אדרבה, ההפסד גרם ל-125 אלף איש רק להתבצר בדרכם הישרה ולמאוס בדרך העקלקלה.
 
חשוב לזכור, הבן איש חי לא היה מנהיג פוליטי, גם לא הבבא סאלי, וגם לא רבי עזרא עטייה. דרכו של פאר הדור מרן ראש הישיבה שליט”א אינה מתחילה ונגמרת בהנהגה של מפלגה פוליטית, אלא בתורתו הקדושה שתילמד לדורות, בדרכו הישרה שימשיכו לצעוד בה אלפים ורבבות, ואת זה – שום אחוז חסימה גבוה ככל שיהיה לא יוכל לקחת…
 
אנו מאמינים כי בסופו של דבר – האמת תנצח, וממקום אחר ישלח שלומיו. “אמת” אמר האדמו”ר מקוצק “גם אם ינסו לקבור אותה – לבסוף “מארץ תצמח”.