כסא רחמים שלי – הרב ברכיה דיעי

תפקיד כיום: מוהל שוחט ובודק, וחבר בחברא קדישא בג'רבא. ידוע במומחיותו הרבה בהעברת עצמות צדיקים בשלמותם. בינתיים, העביר כבר ארבעת אלפים קברים.

(הראיון עמו נערך באחד מביקוריו בארץ, ודבריו תורגמו מערבית בעזרת המארחים ר' נסים אליה ורעייתו הי”ו. רוב תודות להם)
 
תמונה שלא תשכח
ביום בו פרצה מלחמת “ששת הימים”, יום כ”ו באייר התשכ”ז, גבר זעם ההמון המוסלמי הנבער על היהודים בכל ארצות אפריקה הערביות. גם בעיר הבירה תונס פרצו פרעות והתפרעויות לחרדת היהודים. אנו, בחורי הישיבה התבצרנו בבנין הישיבה, מפוחדים ודרוכים לקראת הבאות. ניסינו לעשות מה שניתן על מנת לעכב את פריצת ההמון הזועם להיכלה של הישיבה. סגרנו את שני השערים שהיו שער לפנים משער, וחסמנו את הכניסה בשלחנות ומטות.
 
הפורעים בקשו להשביע את תאוות הרצח, ופרצו את השער החיצוני, בדרכם לשער הפנימי. באותה שעה, הבנו כי חלילה כלתה אלינו הרעה, ואין כוחנו עתה אלא בפינו. כל התלמידים התכנסו בהיכל בית המדרש, נעמדו מול ארון הקדש ופתחו בתפלה וזעקה לרבון העולמים שיציל את נפשם מיד מבקשי רעתם.
 
מתוך זעקות התפלה, עלתה נאקתו של אחד התלמידים, נער צעיר ורך מהעיר בן-גרדאן, אשר עמד והתחנן בדמעות: “רבונו של עולם! בן יחיד אני לאבי ובאתי עד לכאן ללמוד תורה. אם יהרגוני, לא יהיה המשך להורי! אנא ה'!”.
 
והנה, באותו רגע ממש התחולל הנס המפתיע. בבת אחת, עזבו הפורעים את המקום והסתלקו להם, כשבחורי הישיבה נושמים סוף סוף לרווחה.
 
אף אחד לא הבין מדוע נטשו כך את המקום, אחרי שעלה בידם לחדור לתוך הישיבה. רק למחרת, התברר הדבר. שכנה ערביה סיפרה כי פנתה אל ההמון הפרוע וגערה בהם “מה אתם עושים כאן? בעבר היה כאן מוסד יהודי, מזמן הם עזבו, כעת זה בית של ערבים…”. שמעו והסתלקו. בהמשך, נשיא תוניסיה נתן הוראה לפזר הרבה חיילים בשכונות היהודים, והם פיזרו את ההמון המוסת.
 
כשעתים שלש אחרי שהסתלקו הפורעים, שמענו דפיקות על שער הישיבה. ניסינו לזהות מיהו הדופק, אך לא הצלחנו, מאחר שראשו היה מכוסה בגלימא (בורנוס). חששנו לפתוח, עד שהעומד בשער הזדהה בשמו “אני יוסף צמח מאזוז”. מסתבר, שהרב הגדול שלח את בנו רבי צמח להיות עם התלמידים שלא יפחדו, וליתר בטחון הורה לו להתעטף בבורנוס שלא יכירו בדרך כי יהודי הינו. רבי צמח נותר עמנו עד הבוקר, כשכמעט כל הלילה לא הצלחנו לעצום עין, אחרי החוייה הקשה שעברה עלינו.
 
אמירה שהותירה רושם
מר אבי הגאון רבי בן ציון דיעי זצ”ל, היה מגיע מפעם לפעם לישיבה להתפלל ערבית ולשאול בשלומי. ערב אחד ביקש הרב הגדול (כך כונה רבנו האיש מצליח בפי תלמידי הישיבה) ממר אבי לעיין ולחוות דעתו בענין הלכתי מסוים, נושא שנחלק בו עם הגאון רבי חיים מאדאר זצ”ל. מר אבי ישב ועיין בדברי הרב הגדול ורבי חיים מאדאר, והצדיק דוקא את דעת רבי חיים מאדאר.
 
ויכוח סוער החל בין השניים בריתחא דאורייתא. ואני, שילד רך הייתי, נבהלתי מהמחזה, וסברתי לתומי שאבי והרב הגדול רבים ביניהם. התחלתי לבכות בדמעות שליש… עד שבא רבי רפאל כהן, בנו של רבי אליהו כהן זצ”ל מגפצא, והסביר לי שהם בסך הכל מתווכחים במלחמתה של תורה…
 
למחרת, נכנס הרב הגדול לחדר האוכל בישיבה, וקרא בקול רם 'ברכיה!'. נבהלתי, מה חטאי ומה פשעי, אולם הרב הגדול שהתפעל מעיונו של מר אבי, רק אחז באוזני בחיבה ושאל 'האם אתה תגיע אפילו לרבע מאביך או לא…'. אחר כך מסר בידי מכתב למוסרו לאבי. כאשר מלאתי את שליחותי, סיפר לי אבי שבמכתב הודה רבי מצליח לדבריו.
 
ציון-דרך
אחרי החתונה של רבי רחמים שהתקיימה בג'רבא, אמר לי הרב הגדול לחזור אתו לתונס לישיבה. הסברתי שאין להוריי כסף לנסיעה הארוכה, אך הוא לא ויתר, ושילם עלי את הוצאות הנסיעה.
 
זכרון מתוק מהישיבה
הייתי אהוב מאוד על הרב הגדול. דאגתו אליי היתה ממש אבהית. פעם חליתי, ושכבתי בביתו של דודי ר' גנוש שלי בתונס. הרב הגדול הטריח עצמו ובא לבקרני ביקור חולים. כשנכנס לחדרי, נזף בי בחיבה 'ברכיה, אתה עוד חולה?!', והתעניין מה מצבי ואיך טיפלו בי.
 
תוכחת מגולה
בישיבה לא היו מקפלים את הטליתות בשבת, אלא היו שמים אותם בתוך ההיכל. אחרי ההבדלה, המצוה הראשונה שהיו עושים – כולם היו מקפלים את טליתותיהם. שבוע אחד שכחו לקפל. ראה כך הרב הגדול, בא לפנימיה וגער בנו, “ויצעק צעקה גדולה ומרה”. עד היום חקוקה בי הגערה הזאת שהחדירה בנו הרבה יראת שמים.
 
תפקידים בישיבה
אני הייתי אחראי על קניית הירקות והפירות לישיבה, לפני שהייתי הולך לשוק, הייתי מגיע לרב הגדול, והוא היה מביא לי כסף לקנייה. יום אחד הגעתי אליו כדרכי לבקש כסף לקניות. הרב הגדול פתח את כיס ה'בורנוס' שלו היכן שהיה מניח את הכסף, ואמר בצער “לא נשאר כסף לאוכל לישיבה…”.
 
רק סיימנו לדבר, הופיע במפתיע איזה אדם, והניח בידו של הרב הגדול מאה דינר. בעוד הרב בא להוציא לו קבלה מפנקס הקבלות שהיה מונח תדיר בגלימתו, הסתלק האדם ונעלם מעינינו.
 
הרים הרב הגדול עיניו לשמים בהודאה לה' יתברך, והתפעל מההשגחה העליונה שזימנה את הכסף בדיוק בזמן שהיה נצרך. תיכף ומיד שלח אותי לקנות בשוק תפוחי אדמה, באומרו “תקנה תפוח אדמה הכי טוב במחיר הכי זול”…
 
מאורע שלא יימחה
הרצח של הרב הגדול ה' יקום דמו. הכי כאב לי שבגלל היותי צעיר לימים, הוריי לא הרשו לי לנסוע מג'רבא ולהשתתף בלוייה.
 
דמות מופת מהדורות הקודמים
מורנו הגאון הגדול רבי כלפון משה הכהן זצ”ל ראב”ד ג'רבא. זכיתי להתעסק בקדשים ולטפל בהוצאת עצמותיו הקדושות מקברו בג'רבא, והכנתם להעברה לארץ ישראל. לילה קודם, לא הצלחתי לעצום עין מרוב התרגשות. כל גופי רתת מפחד ורעדה. בבוקרו של יום, טבלתי במקוה, ובצאתי נפגשתי בתמונת רבי כלפון שהיתה תלויה בפתח המקוה. עמדתי ליד התמונה ובכיתי כמו ילד “מי אני ומה חיי שאעשה זאת…”. מארבע בבוקר שהתחלנו במלאכת הקודש עד שסיימנו בערב, לא חשתי לא רעב לא צמא ולא עייפות, למרות שעבדתי כל הזמן במרץ. איני יכול לגלות הרבה מעבר לכך שריח ניחוח נדף מעצמותיו הקדושות.