הצצה לספר מרתק על תולדות חכמי זרזיס, שלשה סיפורים מכוננים מרחובותיה של העיר

הגאון רבי שלום הכהן זצ”ל
 
ה'מופת' האחרון
כל ימיו אשר חי, השתוקק הגאון רבי שלום הכהן זצ”ל לעלות לארץ הקודש, ומורגל היה בפיו הפסוק “שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך” (תהלים מג, ג). מתוך ערגה וכיסופים אלו, החליט בערוב ימיו, לשוב לציון ולחונן את עפרה. טלטולים רבים נקרו בדרכו, אך גם נסים רבים נעשו עמו.
 
מועד נסיעתו לארץ נקבע לחודש סיון התרפ”ג (1923), וכל אנשי העיירה, ניסו לנצל עד כמה שאפשר את הימים האחרונים שנותרו לרבי שלום לשהות במחיצתם, כדי ללמוד מדרכיו ולזכות לברכתו.
 
יום הנסיעה הגיע, והמון רב נאסף ברחבה שליד ביתו של הרב בזרזיס. כל בני העיירה באו כדי לקבל מרבם האהוב והנערץ ברכת-פרידה.
 
הסופר המוכשר ביותר, לא יצליח לתאר בקולמוסו את רגעי הפרידה של אנשי זרזיס מרבם המסור שהאציל במשך שלושים ושלש שנה מהודו וזיוו על בני הקהילה והזריח להם חמה שלא בעונתה. הרגשות היו מעורבים. שמחה וצער שימשו בערבוביה. מחד, שמחים הם בשמחתו של רבם שזוכה לעת זקנותו לחונן את עפרה של ארץ הקודש כפי ששאף בכל שנותיו, ומאידך, עצובים הם על הרועה שעוזב את צאנו, על פוסק ההלכה ואיש הפלא שמותירם והולך לו.
 
במעמד הפרידה, גילה רבי שלום לבני עירו כי בעוד עשרים שנה יגיעו הגרמנים לתוניסיה, אך הרגיעם כי לבני זרזיס לא יאונה כל רע. נבואה זו הגשימה את עצמה, כאשר עשרים שנה לאחר מכן, במלחמת העולם השניה, הגיעו הגרמנים לתוניסיה, אך באורח מופלא בני זרזיס כמעט ולא נזוקו מהם.
 
בסיום המעמד, עלה הרב על הרכב שיסיעו לאוניה. המכונית ובה הרב נסעה לאיטה, כאשר ההמונים נדחקים להושיט ידם לפרידה. דמעות עמדו בעיני רבים, ואיש לא ייחס חשיבות לדוחק הנורא.
 
איש גם לא הבחין בילד קטן, “חויתה ברום” שמו, שהוסט שלא בטובתו אל הכביש, והתגלגל על ידי רגלי ההמונים אל מתחת לגלגלי המכונית הנוסעת.
 
זעקה חדה פילחה לפתע את החלל, הילד נדרס, וכשהבחינו בו כבר היה מאוחד מדיי. הוא ספג פגיעת ראש אנושה.
 
בהלה אדירה החלה, והדוחק התעצם. כל מי שהיו לו ילדים באזור ניסה להתקרב אל הרכב ולוודא שלא בנו שלו הוא זה שנפגע. הסובבים החלו לצווח בקול ולבקש מכולם להתרחק בכדי שניתן יהיה לטפל בילד. השמחה נהפכה לאבל והמחול לתוגה.
 
לפתע אותרה אמו של הילד שאף היא שהתה בין ההמונים, מעבר לכביש, בצד בו התכנסו הנשים. היא הגיעה במהירות ורכנה על בנה שנראה היה כ'בר מינן'. אנשים חזקים ברוחם רכנו אל הילד, הניחו את אוזנם על פיו לבחון אם עדיין רוח נשימה יש בו, מדדו את אזור לבו לדעת אם עדיין פועם הוא ויש בו אות חיים. לבסוף, הם הודיעו בצער לאם המזועזעת כי אין כל סיכוי להחיותו.
 
“הסו” ביקשה האם להרגיע ולהשיב את השקט, “היזהרו שלא יבחין הצדיק באשר ארע. אם יידע הרב שילד נהרג במעמד הפרידה לכבודו, יצטער כל ימיו בארץ הקודש… השגיחו שלא יתוודע לו, ואנו נישא את כאבינו בדומיה”.
 
עודם פוערים את פיהם בתדהמה מגודל עוצמת צדקותה של האם השכולה, נשמעו דפיקות נמרצות מחלון הרכב. מסתבר שההמולה והבהלה היו כה עזים שרבי שלום הרים עיניו והביט החוצה. משהבין את אשר ארע, פתח את דלת המכונית ונעמד על הכביש מלוא קומתו. “היכן הילד?” שאל בקול צלול והאנדרלמוסיה הפכה בבת אחת לדממה. “הביאוהו אלי”… משהובא הנער חסר התנועה והמבע אל הרב, הוא נטלו, הניח ידיו על ראשו מספר דקות ובירכו. לאחר מכן פנה להוריו ואמר להם בשלווה: “אל נא תעצבו, בנכם חי הוא ולא מת”.
 
המשפט עבר מפה לאוזן, והגביר את הדוחק בשלישית. כולם רצו לחזות בפלא לאחר שכבר החלו לדבר על הלוייתו של חויתה. האם נטלה את הילד בזרועותיה ולפתע חשה כי הוא מחליק ממנה ונעמד על הכביש כאחד הילדים. לרגע אחד עוד התנודד בחוסר כוח, ולאחר מכן עמד עמידה איתנה והביט בפליאה במכוניתו של הרב המתרחקת. ההמונים סובבו שוב ושוב את ראשם ימינה – לנופף לרב לשלום ולחזות בכלי הרכב עד שייעלם מן האופק, ושמאלה – להביט בנס תחיית המתים שהתרחש זה עתה למול עיניהם.
 
היה זה המופת האחרון שהותיר להם הרב בטרם עזבם. הילד חי ואפילו פצע וחבורה או זכרון רע לא נותר לו. לא זזו משם עד שקראו לו בכינוי “בו עמרין”, שתרגומו לשפת לשון הקודש הוא: “האדם שחי פעמיים”…
 
כאשר גדל הילד והיה לאיש, החליט ללכת בעקבות הצדיק שהציל את חייו, ולעלות אף הוא לארץ הקודש. תחנתו הראשונה בארץ הייתה בטבריה מקום ציונו הקדוש של רבי שלום. בראותו כי על הקבר ניצבת מצבה פשוטה דומה לכל אלו אשר בסביבה, גמלה החלטה בלבו לבנות במקומה מצבה מפוארת ומרשימה שתספר לפוקדים את המקום מי טמון תחתיה. תהא זו אולי הכרת הטוב במשהו עבור הצלת חייו.
 
פנה אפוא לאדם המופקד על בניית המצבות, ונתן לו דמי-קדימה עבור בניית מצבה מהודרת. למחרת, חזר האיש לבונה המצבות, כדי לשלם לו את יתרת הסכום, ומה מאוד התפלא, כשאמר לו הלה “אל תוסיף לי אף לא פרוטה אחת!”. “מדוע?” תמה חויתה “הלא שילמתי לך רק חלק קטן מן הסכום?”.
 
“אמש בלילה” הסביר בונה המצבות בהתרגשות “והנה בחלומי בא אליי רב נכבד, לבוש בגלימה ופניו מפיקות אור מיוחד. הוא ביקש ממני שלא לדרוש ממך עוד ממון על המצבה, ולהסתפק במה שנתת כבר”.
 
“דע לך”, אמר לי “שאדם זה שהזמין אצלך את המצבה שעל קברי, נחשב לבני, שכן בזמנו פרחה ממנו נשמתו, ואני בירכתיו ופעלתי שיתעורר לחיים. לכן אבקשך להסתפק בסכום הכסף שנתן לך כדמי קדימה”.
 
ואכן, בבית-העלמין העתיק בטבריא, מתנוססת היום מצבה גדולה ומכובדת על קבר רבי שלום. אותו חויתה שנקרא “בו עמרין”, זכה לאריכות ימים, וחי תשעים ואחת שנים, כמנין שנותיו של רבי שלום. כאשר במהלך חייו חלה פעם בחולי של סכנה, הלכו להשתטח על קברו של רבי שלום שיפעל בשמים לרפואתו, ובאורח פלא נתרפא.
 
*
 
הגאון רבי יוסף בוכריץ זצ”ל
 
המופת בשוק הדגים
בשוק הדגים בעיר זרזיס שררה המולה. צעקות מוכרי הדגים התערבלו בקולות ובהתמקחויות של האנשים הרבים שגדשו את השוק. אף זעקתם האילמת של הדגים המפרפרים, הצטרפה לאוירה הרועשת.
 
הגאון רבי יוסף בוכריץ זצ”ל שהיה טורח בעצמו לקנות את הדגים לכבוד השבת, הגיע לשוק, ניגש אל אחד הדוכנים, והחל לבחור לעצמו מספר דגים מובחרים לענג בהם את השבת. לפתע, הבחין בו הגוי בעל הדוכן, שהיה גר בעיר אחרת, ולא הכיר כי מדובר ברב היהודים, וצעק לעברו בחוצפה עזה: “יהודון! עזוב את הדגים ומיד!”. רבי יוסף הניח את הדגים והלך לדרכו.
 
לא חלפו דקות מספר, וצעקות איומות החרידו את השוק כולו. הכל רצו לעבר מקור הרעש, ומצאו את מוכר הדגים שצעק על רבי יוסף, שרוע על הארץ כשהוא מתפתל מכאבים עזים. וכאילו לא די בזה, פרצופו התעוות לגמרי, ונותר כפי שנראה ברגע שצעק על רבי יוסף – כפרצוף אדם בשעת כעסו!
 
בני משפחתו של בעל הדוכן הוזעקו בדחיפות למקום, ורעדה אחזתם כשחזו במו עיניהם ביקירם הסובל נואשות, עוד יותר כאב להם כי אין לאל ידם לעזור לו. אחד הנוכחים שהיה במקום בזמן שרבי יוסף בחר את הדגים, סיפר לקרוביו את אשר עולל בעל הדגים, בהרימו את קולו על צדיק וקדוש, וחתם את דבריו בעצה המתבקשת למהר לילך לרבי יוסף ולבקש את סליחתו.
 
כאשר שמעו זאת בני המשפחה, שידעו והכירו בגדולתו של רבי יוסף, גערו ונזפו במוכר בחריפות: “כיצד העזת להרים קולך על רבי יוסף? עליך להתחנן לפניו על נפשך כי יסלח לך!”. החל הגוי לבכות וליילל וקרא: “מתחרט אני! לעולם לא אצעק עוד על אף יהודי!”.
 
מיהרו קרוביו לרבי יוסף, כרעו ברך לפניו ובקשו ממנו כי ימחל למוכר הדגים, והבטיחו בשמו כי לעולם לא ירים קולו על אף יהודי.
 
רבי יוסף, בענוותנותו, לא הקפיד ואמר מיד: “מחול לו! מחול לו! אך זאת בתנאי שיעמוד בקבלתו, ואחרת – מרה תהא אחריתו!”.
 
וראה זה פלא, אך יצאו הדברים מפי הצדיק, ומיד שבו פני הגוי כבראשונה, והיה הדבר לאות ולמופת לכל.
 
 
הגאון רבי דוד הכהן יהונתן זצ”ל
 
משכהו לבית המדרש
בעל קומה ונשוא פנים היה הגאון רבי דוד הכהן יהונתן זצ”ל, ודמותו ההדורה והמרשימה עשתה רושם על כל רואיה. בעל השפעה עצומה היה על קהל מרעיתו, הכל הוקירוהו וכיבדוהו, עד שכל הבא עמו בדבור נמשך לתורה ומצוות. כמו כן, היה דרשן בחסד עליון, ופיו מפיק מרגליות. גישה מיוחדת היתה לו לקירוב רחוקים לצור מחצבתם, דרך אהבת ישראל, בבחינת “המאור שבה מחזירן למוטב”. דבריו היוצאים מן הלב שנאמרו במתק שפתים, היו מתקבלים על לב שומעיהם, גם אם אנשים קשים היו.
 
על מומחיותו הגדולה בהנהגת בני העיר, נותר סיפור מפליא אותו שמענו מפי נכדו מר ציון כהן ז”ל שהיה עד לדברים:
 
פעם הגיע לעירו זרזיס יהודי גברתן ששיג ושיח לא היה לו עם אחיו היהודים, אלים וחסון היה האיש, ואף הערבים התייראו מנחת זרועו. בעברו ריצה מספר שנים בבית הסוהר, דבר שהיה נדיר מאד בקרב היהודים.
 
משלוח יד מסודר לא היה לו, והוא התגורר בשכירות. את רוב יומו בילה בבתי קפה, שם התרועע עם פרחחים ערביים.
 
יום אחד לא היה בידו לפרוע את דמי השכירות, והמשכיר חיבה עטון שמו, הודיעו כי עליו לפנות את הדירה. הבקשה לא ערבה לאוזנו, והוא איים על בעל הדירה כי אם יפנה אותו, הוא ירצחו נפש. יהודים ששמעו את איומו, והכירו כי אצלו אין הדבר נשאר בגדר איומים בלבד, אלא עלול להגיע לידי מעשה, נחרדו ופנו לרב העיר רבי דוד, אולי ידבר על לבו לבל יממש את איומו הנורא.
 
שמע על כך רבי דוד, קרא אליו את אותו אדם, ובמקום לדבר עמו על האיום, אמר לו: “שמעתי כי מחפש אתה דירה”. “אמת נכון הדבר”, אישר האיש. “יש ברשותי דירה הנמצאת מתחת לביתי”, אמר הרב, “אם רצונך, תוכל להתגורר בה, חנם אין כסף!”. אורו פני האיש על ההצעה הנדיבה, ועוד באותו יום השתכן בבית הרב.
 
כאשר ירד הרב לתפלה, ראה את הדייר החדש בגילוי ראש. אמר לו בנחת: “כנראה לא הרגשת שנפלה הכיפה מעל ראשך…”. התבייש להופיע כך בפני הרב מיטיבו, רכש מספר ברטים, ומאז החל ללכת בכסוי ראש. ידע רבי דוד כי אם הוא הגיע למצב של בושה מעבירה, הרי שדרכו לשוב בתשובה סלולה, כי כן היה רגיל לומר: “יהודי שמתבייש מהעבירה שעבר, יש לו סיכוי טוב לשוב בתשובה”.
 
כמה ימים לאחר מכן, ירד הרב להתפלל מנחה. כשפגש בו, אמר לו בחביבות: “אם טרם התפללת מנחה היום, בא הצטרף עמי לתפלה”. נענה להזמנה, והלך עם הרב. השתאו כל באי בית הכנסת לראותו במקום הקדוש כשכיפה לראשו.
 
כך, אט אט, קרבו הרב לתורה ולמצוות, ונהפך לאיש כשר וירא שמים. פעם אחת שמע רבי דוד שאותו יהודי חי עם אשתו ללא כתובה ר”ל. מיד שידלו בדברים שילך לבית הדין בתונס אצל הגאון רבי מרדכי אמייס הכהן זצ”ל, כדי שיכינו לו כתובה כהלכה וינשא כדת משה וישראל. ואף שילם לו הוצאות הנסיעה. בסופו של דבר, השתכנע האיש, נסע לבית הדין ושב עם כתובה כדת וכדין, ומאז לפליאת כולם, התחזק יותר בתשובה שלמה ובשמירת תורה ומצוות.
 
לימים, עלה לארץ הקודש, וגידל משפחה נאמנה לתורה ולמצוותיה, ונכדיו היום תלמידי חכמים ומרביצי תורה.
 
רבי דוד לא הסתפק בחיזוק קהילתו, אלא היה מכתת רגליו מרחק רב עד לכפר “אלמואסנה”, כדי לחזק את הקהילה היהודית שם ולהמריצם לשמירת המצוות.
 
היותו אב רחום לציבור, לא סתר את תקיפותו ועמידתו בפני פרצות רוחניות. “איש האמת” היה. תשובותיו הקצרות והקולעות כלפי כל אחד מהציבור ואנשי הועד, כיוונו לאמיתן של דברים, ולא חת היה מפני שום בריה בעולם.
*
ניתן להשיג את הספר בפלא': 050-6235157 או במייל: [email protected]