תולדות המקובל רבי רפאל ג’אמי זצ"ל – חלק ג’

השטן מתגרה ברבנו
“יכול אדם ללמוד קבלה עשרים שנה ועדיין אינו יכול לכוון למעשה בתפלה”. – מרן ראש הישיבה בדרשתו על ארונו הקדוש של רבנו, טרם סיפר את המעשה הבא (בקצרה).

כאשר היה רבנו עודנו לומד אצל רבו הגאון ר' מסעוד הכהן אלחדאד זצ”ל, ועדיין לא הוכר כגברא רבא בעניינים אלו, לא היה מכוין את כוונות התפלה, עד אשר שבת אחת אחר השעור קם הרב והכריז: “היום יעבור לפני התיבה במנחה, הרב רפאל ג'אמי”[1]. ומני אז החל רבנו להתפלל עם כל כוונות הרש”ש.

דבר גדול ועצום זה עורר רעש גדול בשמים, והשטן ביקש להתגרות בו. צופה רשע לצדיק, ויקר מקרהו וטעה פעם אחת בכוונות ספירת העומר. תכף שהרגיש רבנו בטעותו, התעטפו פניו בפחד וחלחלה והחל חושש מאד לחייו[2], עד שהודיע לבני ביתו שכפי הנראה הגיע זמנו להפטר מן העולם, חלילה. בני המשפחה המבוהלים חרדו מדבריו, והסתופפו סביבו במשך כל הלילה תוך כדי שהם שופכים צקון לחשם בבכיה, שלא יחטף רבנו מהעולם בטרם עת.

הבוקר אור, ודפיקות תכופות ומבוהלות נשמעו בדלת הבית. בני הבית פתחו את המנעול כשהאימה ניכרת בעיניהם הטרוטות, ולתוך הבית התפרץ ידיד שצעק בבעתה “החנות נשרפה” החנות נשרפה”… המבשר נגש לרבנו וסיפר כי במשך הלילה עלתה חנותו של רבנו באש יחד עם כל הסחורה הרבה שבתוכה… להפתעת כולם, מצאו את פני רבנו צוהלים למשמע דבריו, לפליאתם הסביר: “עתה התברר כי בשמים שמעו את תפלותינו ופדו את נפשי בחנות ובסחורה אשר בה”.

אך עדיין לכאורה מעשה שטן הצליח במקצת, ורבנו נשאר נקי מנכסיו. אולם “ה' לא יעזבנו בידו”, ובו ביום נגש אלמוני אחד לרבנו ואמר לו “אתן לך כסף לשקם את חנותך החרוכה, בתנאי שתתן חצי מהרווחים”. רבנו לא מיהר להסכים, ואמר: “קודם אבדוק בהלכה אם הדבר מותר” (מחשש רבית, שהרי כל עסקא, פלגא מלוה ופלגא פקדון, כידוע). לאחר משא ומתן הלכתי, נאות רבנו ונטל את הכסף. ההצלחה האירה לו את פניה, ושוב חזר רבנו  לעושרו ולרכושו. זמן רב דרש וחקר רבנו אחר אותו האיש שהפקיד את כספו בידיו, אך הוא נעלם כלא היה… כעבור שנה, והנה פוגש רבנו את ה”שותף” שלו, שאלו רבנו לשלומו, ומיד הזכיר את דבר השותפות ואת חלקו הממתין לו זה שנים עשר חדש. “הבה נערוך חשבון, ותקח את המגיע לך…”. סיים רבנו. עשה עצמו האיש כמיתמם ואמר: “איני יודע על מה כבודו מדבר, לא נתתי לרב שום כסף, והרב אינו חייב לי מאומה”… אשריהם ישראל[3].

מאז מאורע זה חדל רבנו לכוון בתפלות ימי החול, והיה מכוין אך ורק בימים נוראים. בימים אלו היה עובר לפני התיבה בכוונות עמוקות ע”פ הרש”ש, כשאליו מצטרפים יחידי סגולה בתונס שהיו באים להתפלל עמו בבית הכנסת “קאייד נסים”[4] ביניהם מרן מייסד הישיבה ואביו החסיד ר' רפאל זצ”ל.

מרן מוהרח”ך ששהה בתונס בשנת התרצ”ד, הלך להתפלל אצלו, ושמח בזה שמחה גדולה כמו שהעידו תלמידיו[5]. עד שבהתפעלותו היה מספר אודותיו נפלאות, היאך היה בקי בכל כוונות התפילות והתקיעות בעל פה! והיה מאריך בתפילותיו, עד כדי כך שלפני שהיה מסיים ברכת “אתה קדוש” כבר כל המתפללים היו מסיימים את תפילת הלחש. וכך היו ממתינים בחרדת קודש עד שרבנו היה מסיים תפלתו ומתחיל חזרה עם כל הכוונות עד הקדושה, והכל ביחד היה אורך כעשרים דקות[6]

רוח הקודש מפעמת בקרבו
על אף גדולתו וקדושתו ובקיאותו של רבנו בכל הכוונות, מעולם לא השתמש בקבלה מעשית מלבד המעשה שסופר בתחלת מאמרנו, כיון שראה צורך לעזור ליהודי שלא יאלץ לשלם שוב פעם. עם זאת, לא פעם הרגישו כי רוח הקודש מפעמת בו והיה צופה למרחוק. על כך יעיד המעשה הבא: פעם בא גוי אחד מכפר “שוק לארבע” הסמוך לתונס וקנה מרבנו שמלה בהקפה. ויהי לתקופת הימים שלח רבנו את חתנו מר בישי בראנץ שהיה רגיל ללכת לכפר ההוא לצורך עסקיו, ובקשו רבנו שבדרכו יפנה לבית הגוי ויבקשו לפרוע את חובו. מר בישי הגיע לכפר, ושאל אודות הגוי היכן גר, השיבוהו כולם: מה לך אצלו? הלא הוא שונא ישראל מושבע! השיבם: “חמי הרב, צוה לי ללכת אליו שישלם חובו, ואיני מפחד!” הצביעו לו על הבית מרחוק ופנו לדרכם.

נגש מר בישי אל הבית, ודפק על הדלת. הדלת נפתחה ובפתח הבית עמד גוי מגושם ושאל בשפתו המסורבלת בפנים נזעמות: “מה רצונך?” ענהו בישי: “באתי בשליחות מר חמי הרב רפאל ג'אמי בכדי לגבות את חובך”. תכף כששמע הגוי את שמו של הרב, התמלאו פניו ארשת כבוד ויראה, נכנס לדקות מספר לתוך הבית ומיד שב כשסכום הכסף בידו. רק אמר: “אני חייב עוד כמה פרוטות אבל אין לי כעת”. נפרד ממנו בישי לשלום, ושב לעסקיו בכפר.

כששב אל חותנו – רבנו, וסיפר לו את כל אשר קרהו, ואת אשר אמר הגוי שחיסר מספר פרוטות, כי לא היה לו באותו זמן. הגיב רבנו כבדרך אגב: “הלא היו בכיסו כמה פרוטות ולמה ישקר?” מר בישי נצר את הדברים בלבו, והמתין להזדמנות לברר הדבר.

כעבור זמן, כשנסע בישי שוב ל”שוק לארבע”, נזכר במעשה ותר אחר הגוי ההוא. כשמצאו שאל: “הגד נא לי את האמת, היה לך בכיס את אותם פרוטות ולא רצית לשלם, או לא? כי מֹר חותני הרב אמר כך וכך… “אמת ויציב”  ענה הגוי: אכן היו לי אותם פרוטות, אך לא רציתי לתת…

עודנו מופתע מר בישי מעיניו הצופיות למרחוק של רבנו, והנה שומע את הגוי ממשיך: “האם עדיין לא הכרת את ר' רפאל? זה הרב אינו בן אדם אלא מלאך! ואני אספר לך עוד סיפור שתדע עד כמה גדול חמיך.

וכה סיפר: “לפני מספר שנים רציתי לנסוע למֶכָּה, אך חששתי לקחת איתי כסף גלוי מאימת השודדים שבדרכים, לכן התחכמתי ועשיתי חגורה קטנה ותפרתי בה מטבעות זהב מבפנים ולא גיליתי לשום נברא בעולם. קודם צאתי עברתי דרך תונס על מנת לקבל ברכה מר' רפאל, והנה אך דרכה רגלי על מפתן חדרו, טרם פציתי את פי אמר לי הרב: “פלוני, אני מייעץ לך שלא תלבש את החגורה עם הזהובים, זה רק יזיק לך, עדיף לך לשלוח דרך הבנק ותקח קבלה, ושם תמשוך את הכסף בחזרה…” הרכנתי ראשי לברכה ויצאתי… הנך רואה בעיניך איך שהרב יודע נסתרות. סיים הגוי[7].

שנת עולמים
ליל הושענא רבא התרצ”ז, אחר עבור ימי הדין וימי הרחמים, ליל החיתום בו נשארים כל בית ישראל נעורים כל הלילה, יושב רבנו בכסאו בבית הכנסת, ולומד ושונה כתקנת האר”י ז”ל.

“השנה, עיפותי גדולה מתמיד…” הרהר רבנו בצער, ונסה להלחם בקורי השנה שאימו להשתלט עליו. “לא אישן!” קיוה רבנו, אך הדקות חלפו, והעייפות גברה על רצונו. שמורות עיניו נעצמו, הספר נשמט מידיו, ורבנו שקע בתנומה שהפכה לשינה בליל הושענא רבא. כשנעור רבנו, נענה ואמר לבני משפחתו כשמעון הצדיק בשעתו: “בזו השנה אני נפטר!”

דברי רבנו אכן נתאמתו, ובי”ד שבט[8] באותה שנה – התרצ”ז, עלה רבנו בסערה השמימה, ונטמן אחר כבוד בבית העלמין בתונס.

שבעים ושנה אחרי, זכינו והשנה ביום כ”ו חשון הועלה ארונו ארצה ונטמן למחרת במושב איתן על יד ציון רבותינו הקדושים: מרן הגאון רבינו שאול הכהן, ובנו רבי משה הכהן ונכד נכדו רבי אברהם הכהן זצוק”ל. זכותם תגן עלינו. לצפיה במעמד העלאת ארונו ארצה