בגלל חסרון הידיעה בדבר זה, יש בזמננו הרבה ויכוחים נוקבים וסוערים בין בני הזוג. ובהרבה מקרים האשה מושפלת ומבוזה על ידי בעלהכמה דבר זה מצער, כמה דבר זה כואב, פשוט אי אפשר לתאר במלים את המצב החמור שנמצאים בו.

זקני הגאון הקדוש המקובל רבנו משה עידאן זצ”ל

לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

שקד בעיון לימוד התורה, באהבה שמקלקלת את השורה,

וירא בלק וגו’ את כל אשר עשה ישראל

העשיר הקמצן נותר עם פה פעור ומוסר השכל נוקב, כי בעסקי שמים, יש להקפיד לפחות כמו בעסקים הגשמיים.

בלי לשים לב אנו מתנהגים פעמים רבות בדיוק כמו אותו נוסע! מסענו בעולם הזה נמשך זמן קצר יחסית לעומת חיי העולם הבא, ובכל זאת אנו משקיעים על חיי העולם הזה, כאילו אנו הולכים לחיות כאן לנצח.

בפסוק שלפנינו מבואר כי חיוך – כן חיוך! – משיב נפש יותר מכוס חלב ביום שרב, מחמם לב יותר מכוס יין שרף ביום חורפי. איך אומר הפתגם? "חיוך לא עולה כסף אך שווה זהב".

אדם אחד פיתח לעצמו אהבה מיוחדת ל…זהב. פעם הלך בדרכו וראה לפניו חנות מלאה תכשיטי זהב. חמדת הזהב התגברה עליו, ולמרות שהחנות היתה מלאה באנשים, נטל מלוא חופניו תכשיטי זהב ושם בתיקו לעיני כל. בעלי החנות והקונים הזעיקו מיד משטרה שעצרה את האיש.

לאה לעומת זאת, היתה הראשונה להודות בלב שלם ובהכרה גמורה, מתוך מחשבה שלא מגיע לה כלום והיא קבלה את בנה במתנת חנם.

גם בהמשך הפרשה, כאשר ראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו תחת דגלים שונים אך במסגרת אחת באחדות ובהרמוניה, לא יכול היה לקללם ובמקום זה יצא מפיו השבח "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (לקמן כד, ה).

ט"ו בשבט הוא יום ידוע בתפוצות ישראל כיום שמחה המנהג העיקרי שבו הוא אכילת פירות מינים ממינים שונים ~ אצל מי החל המנהג ומי "גנב" אותו ~ מה הטעם לאכילת פירות ביום זה ~ מכמה סוגי פירות נהגו לטעום ~ ועל שום מה נזכר הוא כיום שמחה.

"זה אח שלך!!" טענה אמו. "ככה מלמדים אתכם? זה החינוך שקבלתם?!" החרה אחריה אביו. אחרים הזכירו לו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" והלכות בין אדם לחברו.

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *

הרשת שתעמוד תחת נשיאותם של מרן ראש הישיבה והראש"ל הגר"ש עמאר שליט"א, קיבלה את השם ‘אור יוסף’ ע"י מרן ראש הישיבה, לזכרו של מרן רבנו הגדול מאורן של ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, שחולל את המהפכה, השיב בנים לגבולם, והחזיר עטרה ליושנה.

הרמב"ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". בזה נבין כמה מקומות שהרמב"ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד.

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…