הודאה אמתית – לא מגיע לי כלום!

בגמרא במסכת ברכות (ז' ע”ב) מובא: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מיום שברא הקב”ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב”ה עד שבאתה לאה והודתה, שנאמר “הפעם אודה את ה'”.

לכאורה, מה מיוחד בהודאתה של לאה שחשובה כאילו לא היה אדם שהודה לקב”ה לפניה? ועוד, היתכן שעד עתה כל אבות העולם לא הודו לה'? והרי כבר אדם הראשון הודה לקב”ה כמבואר בילקוט שמעוני (תהלים פרק צ”ב) שאדם הראשון אמר “מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'” (תהילים צב, ב). גם מלכי צדק מלך שלם הודה ואמר “ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך” (לעיל יד, כ).

מיישב הגאון רבי משה לוי זצ”ל בספרו “תורת משה” כי יש הודאה ויש הודאה. אדם המספר על הישגיו בעסקיו ומוסיף: “אני מודה לה' שסייע בידי”, אין הודאתו נחשבת להודאה שלימה, שכן הוא גם טופח לעצמו על הַשֶּׁכֶם כמי שחלק מההצלחה תלויה בידו. לאה לעומת זאת, היתה הראשונה להודות בלב שלם ובהכרה גמורה, מתוך מחשבה שלא מגיע לה כלום והיא קבלה את בנה במתנת חנם.

והדבר מבואר ברש”י הקדוש (ברכות שם), וז”ל: “לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים [אם כן כל אחת צריכה להביא שלשה בנים], כיון שילדה בן רביעי, הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה”.

כשנשאה לאה תודה בלידת ראובן שמעון ולוי, היא אכן הודתה, אבל יתכן שעדיין קיננה בלבה המחשבה: “זה היה מגיע לי”. ולכן קראה לשלושת ילדיה הראשונים בשמות שביטאו תחושה זו. בראובן אמרה “כי ראה ה' בעניי”, בשמעון “שמע ה' כי שנואה אנכי”, בלוי “ילוה אישי אלי”.

“הפעם” אמרה לאה בלידת יהודה “זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שהודאתי שלימה”.

ובזכות הודאתה, זכו כל בניה משבט יהודה לדעת להודות לה', וכפי שאמרו במדרש תנחומא (ויצא פרק ו'): “לאה תפשה בהודיה, עמד זרעה בהודיה אחריה. היא אמרה “הפעם אודה את ה'”, יהודה בנה אחריה – “יהודה אתה יודוך אחיך”, דוד – “הודו לה' כי טוב”, דניאל – “מצלי ומודה”.

במהלך ימי חייו, חש האדם אכזבות רבות. תחושת המרירות נובעת בדרך כלל מכך שפשוט לו שהכל צריך 'לדפוק', ומגיעות לו כל מתנות החיים: ילדים, פרנסה, בריאות וכו', וכגודל הציפיות – כן האכזבות. אולם למעשה, אם יתבונן, יווכח שלא ברור כלל שמגיע לו משהו… לפי האמת, לא מגיע לו כלום, וכל מה שהוא מקבל זה מתנת חנם מאת הבורא יתברך.

אם כן, עליו לתקן את הנחת היסוד שלו, לחוש בממשות שה' נותן לו באהבתו יותר ממה שמגיע לו, ולהודות לה' תדיר על חסדו. אם אדם שאינו חייב לך מאומה, היה מעניק לך מתנה, וכי לא היית חש כלפיו הכרת הטוב ושמח במתנה?! וכי היית בא אליו בטענות למה לא נתן לך מתנה טובה יותר?! כך הוא בדיוק כלפי הקב”ה אשר אינו חייב לתת לנו מאום, ולמרות זאת מעניק לנו חיים וכל טוב.

מי שמרגיל עצמו להרגיש שה' אוהב אותו ונותן לו יותר ממה שמגיע לו, אין מאושר ממנו, כי אינו מרגיש שחסר לו דבר כל-שהוא.

כדי להבין כיצד צריכה להיות התייחסותנו לטובות ה' המושפעות עלינו, הביא הגר”מ לוי זצ”ל את דברי הגמרא במסכת ברכות (נ' ע”א): “מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו. כיצד? רבי אומר “ובטובו” הרי זה תלמיד חכם, “ומטובו” הרי זה בּוּר. אמר ליה אביי לרב דימי והכתיב (שמואל ב, ז) “ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם”? בשאלה שאני [כשאדם מבקש, לא נאה לבקש הכל]. בשאלה נמי הכתיב (תהילים פ”א) הרחב פיך ואמלאהו? ההוא בדברי תורה כתיב”.

אדם שמברך את הקב”ה ואומר “ומטובו” – חלק מטובו קבלתי ולא כל טובו, הרי הוא בּוּר. וצריך להבין באיזה אדם מדובר? אם ה' נתן לו הרבה והוא מודה על מעט, הריהו כפוי טובה ולא בור? על כרחנו לומר, שמדובר באדם עני שמברך על טובו של הקב”ה, ובכל זאת טוען שהוא מרגיש שקיבל מעט מטובו. אם כן, למה אותו מסכן נקרא “בּוּר”, הרי הוא מביע בכנות את הרגשתו? אדרבא, האדם שאומר “ובטובו” לכאורה משקר, שהרי לא קיבל הכל?

ויישב הגר”מ כשהוא מציין שהתירוץ עלה לו אחר העיון: אכן מדובר באדם שקיבל מעט, ולמרות שאינו משקר וזוהי הרגשתו האמיתית, נקרא בור, כיון שאופן הסתכלותו על מתנות ה' יתברך, היא נטולת חכמה.

למה אדם חושב שקיבל מעט? כי הוא סבור שמגיע לו עולם ומלואו. הוא מתכנן לעצמו: בגיל עשרים אתחתן, אחרי שנה יוולד לי ילד, אתפרנס בכבוד ואגדל משפחה טובה, אך כאשר נוכח הוא לראות שיש חריקות בדרך, ורק חלק מהדברים מסתדרים, הוא אומר “ומטובו חיינו”.

ובאמת, טעות היא לחשוב כך. ה' אינו חייב מאומה לאף אדם, ומה שמקבלים ממנו זה רק בתורת חסד. אדם שמקבל מחברו מתנה, ואפילו קטנה, מודה בכל לב לנותן, ורק בור ובער יאמר לנותן שהמתנה שהביא קטנה מדאי… ה' מחלק טובות לכל אחד ואחד בחלוקה שהכי הוגנת לו, ואף לפנים משורת הדין, וודאי שאין בעולם אדם שיקבל פחות מהמגיע לו. אם כבר, יותר מהמגיע לו. המושג מעט או הרבה נמדד לפי הסתכלות האדם.

לעומת זאת, חכם מה הוא אומר? “תודה לך ה' על מה שקבלתי, וגם זה יותר ממה שמגיע לי”. הרגשתו הכנה היא שמה שנתן לו ה' זה הרבה, ולולי חסדיו של הבורא, גם מה שקיבל לא היה מגיע לו.

מעשה היה בתלמיד חכם חשוב שזכה לחתן את עשרת ילדיו ולכל אחד מהם מצא זיווג הגון ומבורך. והנה, בחתונת בנו העשירי, נטל את המקרופון במעמד החופה, ופנה לקהל בדרמטיות: “רבותי! זכיתי שכל ילדיי ימצאו זיווגים הגונים ויקימו בתים נאמנים לתפארת עם ישראל. אך חייב אני לומר לכם, שהקב”ה לא עזר לי!!!”.

קהל המוזמנים הוכה בהלם ולא האמין למשמע אוזניו, מדובר היה באדם תלמיד חכם ובר אוריין…

אלא שאז המשיך האב: “הקב”ה לא עזר לי – הוא עשה לי הכל!!!…”.