איום וגיזום במקרא
אב המבחין בילדו הקט שרץ לעבר הכביש הסואן, לא ישב ויסביר לו בנחת ובלשון רכה את סכנות הכביש, אלא יגער בו “אסור!” וימהר להרחיקו.
כשרוצים להטביע מסר קריטי, יורים את המסר ב'שחור-לבן' בלי הסתייגויות ובלי תנאים. ההסתייגויות, מקהות את המסר. כשמשרד הבריאות למשל, מבקש להזהיר על סכנת העישון, הוא כותב על חפיסת הסיגריות בצורה חד-משמעית: 'העישון הורג!'.
בספרו “קובץ מאמרים” (עמ' רנ”ב) וביתר הרחבה בספר “נפש חיה” (דרוש ב'), מחדש מרן ראש הישיבה שליט”א שלפעמים גם התורה נוהגת כך, כאשר בתורה שבכתב מצוין הדין (ובפרט העונש) בלשון סתומה ונחרצת, בלי להסביר את הפרטים החורגים מן הכלל שנמסרו בתורה שבעל פה. וזאת במטרה שהקורא הפשוט והילד הלומד, ירתעו מחומרת העבירה, ומי שצריך לדעת את ההסתייגויות שיש לדין, כגון תלמידי חכמים ודיינים, כבר ידע זאת מתורה שבעל פה[1].
כדוגמא הוא מציין את העונש שמטילה התורה על הנוטל עינו של חברו. הניזון רק מהתורה שבכתב, סבור שהעונש הוא “עין תחת עין” (שמות כ”א כ”ד) כפשוטו, ויחשוב פעמיים לפני שיכה את חברו, מחשש שינקרו את עיניו. ואם בכל זאת נכשל, כאשר יבוא דינו לפני בית דין, יפסקו לו ממון כמבואר בתורה שבעל פה (ב”ק דף פ”ג ע”ב)[2].
דוגמא נוספת מביא מרן מעונש מיתה, שבתורה לא מבוארים התנאים להוצאתו לפועל, ולמעשה הוא נדיר מאוד (צריך שיתמלאו התנאים של עדים והתראה ועוד, וכידוע בית דין שפוסקת מיתה פעם בשבעים שנה נקראת 'קטלנית'). והנה אדם הקורא למשל בפרשת כי תצא: “והוציאו את הנערה וסקלוה”, יבין דברים כפשוטן, שהנערה חייבת סקילה, והדבר יעורר לשמור על קדושת המשפחה. לעומת זאת, תלמידי חכמים הבקיאים בתורה שבע”פ, יודעים שאין הנערה חייבת סקילה אלא אם כן היה עדים והתראה אחר אירוסין (כפירש”י שם), וזהו דבר שנדיר שיקרה במציאות, ובזמננו שהקידושין סמוכים לחופה, אינו שייך כלל.
ובעל פה שמעתי ממרן שליט”א, שכן הוא בבן סורר ומורה, שבתורה שבעל פה מבואר שכמעט לא שייך במציאות בן סורר ומורה שיתמלאו בו את כל התנאים, אולם התורה כתבה זאת להרתיע את הילדים ממעשים כאלה[3].
ובזה שמעתי ממנו לפרש מה שכתוב “צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד – בכל מעשיו” (תהלים קמה, יז), היינו בדרכים – בצדק, ובמעשים – בחסד.
ובספרו “אסף המזכיר” (ערך “פנים של אימה”) כתב שאולי לזה כיוונו רז”ל במה שאמרו במסכת סופרים (פט”ו ה”ב): “פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה”.
לימוד תורה שבע”פ לנשים
לפי כל האמור, הסביר מרן שליט”א בקובץ מאמרים שם מדוע החמירו רבותינו כל כך באיסור לימוד תורה שבעל פה לאשה, עד שאמרו שהמלמד בתו תורה (שבעל פה) כאילו מלמדה תיפלוּת. כיצד ניתן להגיע מתורה שבעל פה לתיפלות?
אלא, תפקידה של אם בישראל להעביר לילדיה את חוקי התורה בתמימות הרגש. אשה שתלמד תושבע”פ, ותנתח את ההלכות שבתורה ע”פ קל וחומר וגזירה שוה וכיוצא, יפגום הדבר בתכונת הרגש שלה ובמדת החומרא שמעניקה מסורת הדורות לכל מיני עבירות (ע”ד שאמרו חז”ל סוטה כ”א ע”ב על הפסוק “אני חכמה שכנתי ערמה”, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסת בלבו ערמומית), וממילא ישפיע הדבר לרעה על הילד המתחנך מפי אמו.
לדוגמא, הילד ישמע מאמו: “אבא עשיר גדול, ולכן אם הכית את חברך שוק על ירך, אל תחוש ואל תפחד כלל, חדא, שהרי שנינו במשנה (ב”ק פז.) קטן פגיעתו רעה, ואם חבל באחרים פטור, ועוד שבסך הכל יסתיים הדבר בממון, שכן קיבלו חז”ל עין תחת עין ממון”. או: “אם חיללת שבת, אל תחוש לעונש סקילה, מכיון שאין עדים והתראה, וצריך ג”כ שהעבריין יתיר עצמו למיתה”. אוי ואבוי לחינוך אשר כזה…
שחט את הבת בגלל משחקי כבוד?
על פי אותו קו, שפך מרן אור בהיר וזך (בשיעור השבועי, מוצ”ש חוקת התשע”ז) על אחת הפרשיות הזרות והמוזרות בתנ”ך – מעשה יפתח הגלעדי ששחט בדם קר את בתו יחידתו. פשט הפסוקים “ויעש לה את נדרו אשר נדר” (שופטים י”א ל”ט) מורה כפשוטו שיפתח שחט את בתו. והדבר אינו נתפס: היתכן שיעדיף יפתח להתאכזר כך על בתו היחידה, רק בגלל 'משחקי כבוד', שלא נאה לו ללכת לפינחס שיעשה לו התרה? ובכלל, למה צריך היה התרה על נדר כזה, שהוא נדר בטעות שאינו נדר (כמבואר בתמורה כ”ז ע”ב)?
אלא הסביר מרן שליט”א כך: יפתח שעם הארץ היה, לא ידע תורה שבעל פה, ולמד תורה שבכתב לפי פשוטה, ובתורה כתוב: “וידבר משה אל ראשי המטות וגו' “איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה” (במדבר ל' ג'). אמר לעצמו: אם התורה אסרה בצורה מוחלטת ולא נתנה שום פתח, מה יעזור לי פנחס?! וכי יכול הוא להתיר נגד התורה?! טעותו החמורה של יפתח היתה, שבכל זאת היה עליו לשאול ולהתייעץ עם יפתח, כי יש דברים שנמסרו רק בתורה שבעל פה.
ומדוע באמת התורה כתבה בלשון מוחלטת, ולא הזכירה שיש אפשרות לעשות התרה? כדי שהמון העם לא ינהגו קלות ראש בנדרים[4].
ובדרכי העיון (מאמר ג') הביא דברי הרב תולדות אדם פי”ג (דף נ' ע”ב), שדברי הזוהר בחומרת עוון שז”ל, הם דרך הפלגה לאיים וכו'. והוסיף: וזה נראה לי כוונת הגמרא בברכות (דף י”ד ע”א): אמר ליה במה אמרת, אמר ליה, לא, אסור קאמינא וכו'. כלומר, ומה שאמרתי “במה” הוא דרך הפלגה בעלמא.
תגובות