פרשת דברים – לומר לזהב "דַּי!"

אדם אחד פיתח לעצמו אהבה מיוחדת ל…זהב. פעם הלך בדרכו וראה לפניו חנות מלאה תכשיטי זהב. חמדת הזהב התגברה עליו, ולמרות שהחנות היתה מלאה באנשים, נטל מלוא חופניו תכשיטי זהב ושם בתיקו לעיני כל. בעלי החנות והקונים הזעיקו מיד משטרה שעצרה את האיש.

בחקירה, נשאל הגנב: “כיצד זה עלה בדעתך לגנוב זהב לאור יום? לא ראית את כל האנשים?!”.

“אנשים?!” תהה האיש “לא ראיתי אנשים, כל מה שראיתי היה רק זהב”…

רש”י הקדוש כותב שבמלים “ודי זהב”, ביקש משה להוכיחם “על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר 'וכסף הרביתי להם, וזהב עשו לבעל'”.

ויש להבין, מה שייך חטא העגל שהוא מרידה בה' לריבוי הזהב שהיה להם?

מבאר האור החיים הקדוש שכאן רמז משה רבנו את מקור הפגם ואת אופן התיקון, שכן כאשר נעמיק ונברר מה גרם לחטא העגל, נמצא כי הלהיטות לזהב ולהון עמדה בעוכריהם, “שכל ההולך אחר תאות לבו, בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי”. וזה רמז משה: “ודי זהב” שיאמר לזהב דַּי.

התיקון איפוא שיסתפק האדם במה שיש לו וישמח בחלקו, “ובזה יטה את לבבו לעבודה העליונה, היא עבודת ה' אלוקים חיים”.

פתאום הוא יגלה שהוא רואה דברים נוספים מלבד זהב וכסף…

הגאון הקדוש רבי מאיר אבוחצירא זצ”ל רגיל היה להמליץ על הפסוק “ולבן וחצרות ודי זהב” – “לבן” רומז למלבושי כבוד, “חצרות”, מרמז לדירת המגורים, “ודי זהב” על הכסף וצבירת הממון, שבשלושת הדברים הללו אין להקפיד ולדקדק. ומי שמכיר את דירתו הצנועה באשדוד, יודע כמה ראויים הדברים למי שאמרם.

בהזדמנות אחרת, התלונן באזני מקורביו בנוסח הפסוק: “לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת” (שמות לא, ד) – אנשים מקדישים את מרבית מחשבותיהם “איך לעשות כסף”… ומיד היה מוסיף לגרוס ולדרוש את הפסוק “אך את הזהב ואת הכסף” (במדבר לא, כב), לאור דברי הירושלמי (ברכות פ”ט ע”א) “אכין ורקין מיעוטין” – יש להמעיט את הלהיטות והרדיפה אחר הכסף…

*מעשה במלך שהבטיח שאם אי-מי מבני המדינה יצליח לגרום שיהיה שלום בינו לבין המדינה אִתה הוא נלחם שנים רבות, הרי שיזכה להיכנס לאוצר המלוכה הגדול למשך שעה תמימה, ולטול משם אבנים טובות ומרגליות ככל אשר יחפוץ. כל מה שיצליח לאסוף במשך זמן זה – הכל שלו!

למרבה ההפתעה, דוקא כפרי עני הצליח לעשות זאת. הוא יעץ למלך עצה הגונה, בעזרתה הושכן השלום המיוחל בין הגבולות.

שמח האיש מאוד על הזכיה הגדולה, וצייר בדעתו בעונג רב איך בעוד מספר ימים ייהפך להיות האדם העשיר ביותר במדינה! הן יורשה לו למלא ארגזים באוצרות שערכם לא יסולא בפז. מיהר הכפרי אל בקתתו הדלה, ושח בהתרגשות לבני משפחתו את הבשורה המדהימה.

חיש מהר עשתה לה השמועה כנפיים. מכריו וידידיו באו לאחל לו “מזל טוב”, והוא מצדו החל בהכנות. הוא שאל מכל שכניו שקי ענק, והעמיס את כולם על גבי עגלה סגורה הרתומה לסוסים, וציפה בדריכות רבה ליום המיועד.

ובינתיים, בארמון המלוכה שררה מבוכה. המלך התעשת, וחשב פעם נוספת בקור רוח על הבטחתו. הוא הבין כי היה נמהר בדבריו. הן תוך שעה עלול ההלך העני לרוקן את קופת המדינה, ולטול חפצי ערך ששווים רב. כיצד הוציא מפיו הבטחה שכזו?

מיד כינס המלך את יועציו לאסיפה דחופה, ושטח בפניהם את הבעיה. היועצים שמעו את הדברים בכובד ראש. כולם הבינו כי אכן נקלעו לתסבוכת רצינית, הן את דבר המלך לא ניתן להשיב בשום אופן, אך מצד שני – ביצוע ההבטחה אף הוא איננו בא בחשבון!

לפתע, קם אחד היועצים ואמר: “אדוני המלך, עלה בלבי רעיון מצוין שדרכו גם תוכל לעמוד בהבטחתך וגם לא להנזק. אולם לשם ביצועו נצרך אני לכמה אלפי רובלים”. שטח היועץ בפני המלך את תכניתו, ופני המלך אורו. אכן רעיון מעולה. הוא נתן בידי היועץ את הסכום המבוקש ומינה אותו להיות אחראי על ביצוע התכנית.

עוד באותו יום, שכר היועץ בלש פרטי, שערך בירור מקיף אצל קרובי הכפרי אודות המאכלים שערבים עליו במיוחד, סוג מוזיקה שהוא מחבב, תחום אמנותי שמתעניין בו ועוד. לאחר שהכל נחקר לפרטי פרטים, הובאו הדברים לפני היועץ הנאמן שבימים הבאים שקד על מלאכתו, ובהגיע היום המיועד הושלמו ההכנות על הצד הטוב ביותר…

השעה הנכספת הגיעה… האביון שלפי התכנית יהפוך בעוד שעה קלה למליונר אגדי, המתין נרגש כולו בפתח בית האוצרות, עם ציוד מלא של ארגזים ושקים. אך ניתן האות לפתיחת השערים, פרץ העני פנימה.

מיד בהיכנסו, הכו באפו ניחוחות מגרים של אוכל משובח שמעולם לא בא אל פיו. הוא רצה להסיח דעתו מהם ולעוט על האוצרות, אלא שאז הבחין בשולחנות הערוכים ברוב פאר והדר, עמוסים בתבשילים מיוחדים במינם. בהחלטה של רגע, החליט כי ישב רק לשלוש דקות לאכול דבר מה כדי שיהיה בכוחו להסתער על האוצרות. לא נורא, חשב, הן יש לפני עוד שעה תמימה… אכן, לא רק השעה היתה תמימה, אלא אף הוא, תמים היה…

הוא התיישב על כורסא מזמינה, והחל טועם במהירות מן התבשיל המהביל שלפניו. מאכלים כה ערבים ומיוחדים לא טעם מעודו. מאכל גרר מאכל, מעדן גרר מעדן, והנה הבחין האיש כי חלפו להן כבר עשר דקות! הוא החליט לקום מיד, חבל על כל רגע!

אלא שכאשר קם והחל להתקדם, כמעט והתנגש במלצר הדוּר הנושא מגש עמוס לעייפה. הוא לא חשב להתעכב עוד, אך הצצה קלה במעדני המלכים המוגשים כמנה עיקרית, גרמה לו לשנות באחת את תכנוניו. הוא החליט לטעום רק מעט. אך כמובן שגם ה”טעימה” הזו ארכה לא פחות מעשר דקות.

לאחר הארוחה הדשנה חש האיש בצמאון רב. לשמחתו, הבחין בבר מיוחד של משקאות הניצב בפינת החדר. הוא הריק אל גרונו בצמאון מספר כוסות של משקה מרענן ולתוספת גם מעט משקה חריף שיסייע לו בעיכול האוכל. מבט חפוז בשעון הוכיח לו כי עברה כבר חצי שעה!

בבהלה רבה מיהר האיש אל הארגזים המונחים בפינת החדר כדי להתחיל באיסוף. אלא שאז חש כבדות בכל אבריו מן המאכלים הרבים. המשקה החריף ששתה אף הוא סחרר את ראשו, והוא הרגיש שהוא זקוק בדחיפות לכמה דקות של מנוחה, אבל רק כמה דקות, הבטיח לעצמו, אז יוכל לקום רענן ולארוז במהירות אוצרות לרוב. מבלי לחשוב, נחת בעייפות על כורסה נוחה שניצבה בחדר ושקע בשינה מתוקה וערבה, שארכה כרבע שעה.

לפתע התעורר כולו מבולבל, ותוך כדי פקיחת עיניו, החלו להשמע בחלל החדר צלילים קסומים ושובי לב, מנגינות מיוחדות המנוגנות בידי להקת אמנים בעלי שם עולמי. הצלילים העדינים ריתקוהו ונטלוהו שבי בקסמם.

למרבה מזלו, דחף פנימי עוררוֹ לקום ממקומו והוא החל מתהלך לכיוון האוצרות. והנה בדרכו נפעם למראה כלי נוי עשויי זהב ובדולח נוצצים ומרהיבי עין, לצד ציורים שצויירו בידי טובי הציירים בעולם. גם חפצים אמנותיים נוספים היו מונחים בפנות שונות לצד אוספים מעניינים. התהלך העני מסונוור כשהוא אינו יודע את נפשו מרוב התפעלות ואינו שבע מהביט אל המראות ומשמוע את הנגינות.

ופתאום, התעשת. אבוי! בבת אחת נזכר במטרת בואו לכאן, והביט בחפזה בשעון. מה מאד נחרד לראות כי כמעט תם זמנו, ונותרה לו בסך הכל דקה אחת… תוהה ומבוהל הוא פנה לערמת השקים, ורץ כמטורף בין המדפים בנסיון לחטוף משהו. טרם הספיק השק להתמלא עד חמישיתו, וצלצול חד נשמע.

תמה שעת החסד.

משרתי המלך אחזו בו ומיהרו להוציאו מחדר האוצרות… הוא התחנן להארכת הזמן בדקות ספורות, אך לשוא. הבטחת המלך ניתנה לשעה בלבד.

נקל לתאר את תחושת ההחמצה הצורבת של העני שמתוך הסח הדעת הפסיד את הזדמנות חייו, ואת אכזבתם המרה של בני המשפחה למראה ה”אוצר” שהביא עמו ראש המשפחה.

האדם מקבל זכות לבוא לעולם הזה. שנות חיינו הן כדקות ספורות מול עולם הנצח, אולם הן עמוסות לעייפה באוצרות של זכויות ומתנות, שהם המצוות והמעשים טובים, ותפקידנו לאסוף כמה שיותר מצוות. אך יש את היועץ העומד לרועץ, הוא היצר הרע המכיר אף הוא בסגולתן המיוחדת של המצוות, ואיננו שוקט על שמריו. אם הוא לא מצליח להחטיא את האדם, אזי מנסה הוא בכל כוחו להסיח דעתו ממטרתו בתרגילי הסחה שונים: שגרה עמוסה, טרדות היום יום, עבודה ועוד ועוד. הוא מכיר היטב את התאוות שכל אחד אוהב, ומעמיד לו את אותם פיתויים גדולים כדי להסיט אותו מקיום ייעודו. הוא אומר לו “אכול ושתֹה כי מחר נמות”, עכשיו אתה בריא וחזק, תעשה מה שאתה רוצה… היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שמאבד כל זמנו בהבלי העולם הזה.

וכדי שלא נדמה לאותו עני אומלל שהלך אחר עיניו ולבו, עלינו להתאמץ בכל כוחנו, לנצל את ימינו ולמלא באוצרות רוחניים את נשמתנו, לבל נופתע ביום פקודתנו, כשנמצא שרק מעט מצוות בידינו. כאשר יעלה אדם לשמים, ויחזה בַּטּוֹב הצפון לצדיקים, ישתוקק לאסוף עוד מצוות, אך אז כבר לא תינתן לו האפשרות לכך. אילו היינו יכולים לראות בעיני הבשר שלנו כמה הנאה יש בעולם הבא מכל מצוה, לא היינו מחמיצים אף רגע בעולם הזה!