פרשת תזריע – סדר עדיפויות

אשה כי תזריע וגו' (יב. ב)

“הדא הוא דכתיב: 'אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי' (תהלים קלט, ה), אמר רבי יוחנן אם זכה אדם, נוחל שני עולמות – הזה והבא, הדא הוא דכתיב: 'אחור וקדם צרתני'. ואם לאו, בא ליתן דין וחשבון, שנאמר 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה', כדכתיב: 'כפך מעלי הרחק' (איוב יג, כא)”. (מדרש רבה)

מקשה הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ”ל (בעל ה”כף החיים”) בספרו “ישמח ישראל”, שלפי זה היה צריך לומר 'קדם ואחור צרתני', שתחילה אדם חי בעולם הזה (קדם), ולאחר מכן עובר לעולם הבא (אחור)?

ומיישב שבכוונה הקדים עולם הבא לעולם הזה, לומר: מי הוא זה אשר יזכה לנחול שני עולמות הזה והבא? רק מי שמקדים אחור לקדם – שמקדים את ענייני העולם הבא (תורה מצוות ומעשים טובים) לענייני העולם הזה. (וע”ע ב”אוצרותינו” בראשית כד, ב, ושמות כז, כ).

בהקשר לכך, מביא הגאון רבי מרדכי אמייס הכהן זצ”ל בספרו “דורש טוב לעמו” את המעשה הבא:

עשיר אחד שהיה קמצן גדול, נוהג היה לפקוד את בית הכנסת רק בשבתות ובימים טובים. פעם ניגש אליו רב המקום והוכיחו על כך שאינו בא בימות השבוע להתפלל במנין.

לא כיחש העשיר בתשובתו: “את האמת אגיד, אין לי תפלין…”. “אדרבא!”, נרעש הרב, “איך תוותר במחי יד על מצוה רבה כזו שאין ערוך לשכרה, היאך תסכים להימנות עם אלו שקראום בגמרא בשם 'פושעי ישראל בגופם', ואמרו שהם יורדים לגיהנם, גיהנם כלה והם אינם כלים?”.

דברים שיצאו מלבו של הרב, נכנסו ללבו של העשיר, אשר החליט באופן חריג לגבור על רגש קמצנותו. אמר: “ירכוש לי הרב תפלין, ואבוא להתפלל במנין. מה מחירן?”. השיב הרב: “תפלין מהודרות ופרשיות כתקנן יעלו ארבעים זהובים!”.

התכרכמו פני העשיר והוא מלמל: “אין צורך שהרב יקנה בעבורי. אשתדל להשיגן במחיר זול יותר”. “אדרבא”, ניאות הרב, “העיקר שתקנה תפלין ותניחן, ובשכרן תזכה להכנס לגן עדן!”.

למחרת, הופיע מיודענו העשיר לתפלה. בתרועת נצחון הציג לפני הרב את התפלין שקנה. ארבעה זהובים עלו לו, בעוד הרב דרש פי עשרה!

“ארבעה זהובים?!”, התפלא הרב, “הרי זהו רק מחיר הקלף וההגהה, ואיה שכרו של הסופר, ומה עם מחיר הבתים?! במחיר זה – אין ספק שהתפלין פסולות, והמניחן – לא זו בלבד שאינו מקיים מצוה, אלא ברכותיו לבטלה!”.

משך הלה בכתפיו ואמר: “המוכר אמר לי שהן כשרות, אם משקר הוא – יהא הקולר תלוי בצוארו!“. חייך הרב ושאל: “ומה תרויח מכך, שיארח לך לחברה בגיהנם? הרי עליך החובה מוטלת להניח תפלין כשרות!”.

והקמצן בשלו: “סומך אני עליו. ואם רימני – העוון תלוי בו!”. הבין הרב כי על זה נאמר “כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע” (יבמות ס”ה ע”ב), ולא ענהו דבר.

כעבור זמן מה, פגש הרב את העשיר הקמצן, ופניו נפולות. “מה ארע?” התעניין. “נפלתי בפח!” שיתף אותו העשיר בעצב “בא סוחר ממולח והציע לי לקנות יהלום, הוא הפליג בשבחו וערכו, וסיפר שאין כמותו עוד בעולם. לאחר משא ומתן, רכשתי את היהלום בסכום אגדי. עתה הוברר כי היהלום מזויף, והנוכל נעלם כאלו בלעתו האדמה. וי לי לחסרון כיס! אללי על ההפסד העצום!”.

“מדוע האמנת לו בלי לבדוק?” תמה הרב, והעשיר ענה בתסכול: “הנוכל עשה יד אחת עם מומחה לאבנים טובות, שהטעני והוליכני שולל!”.

“אם כן, מה לך גונח?”, הרגיעו הרב, “מה אכפת לך שהיהלום מזויף? הסר דאגה מלבך! העיקר הוא שאמר לך המומחה שזוהי אבן טובה! ואם אינה טובה – העוון תלוי בצוארו…“.

“מה יועיל לי הדבר?” לא הבין העשיר את תנחומי הרב “מה אכפת לי שהעוון תלוי בו, כשההפסד כלו שלי?!”. התמם הרב ואמר: “הלא בעצמך אמרת שאין זה משנה אם התפלין פסולות, כל עוד העיד המוכר על כשרותן, ויהא העוון תלוי בו…”.

העשיר הקמצן נותר עם פה פעור ומוסר השכל נוקב, כי בעסקי שמים, יש להקפיד לפחות כמו בעסקים הגשמיים.