שמור וזכור

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלוקיך – כתב רש”י: בלוחות הראשונות הוא אומר “זכור” את יום השבת לקדשו, וכאן הוא אומר “שמור”, ללמדנו ששניהם בדיבור אחד יצאו ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו. והכל נעשה על ידי נס. ויש להתבונן מדוע לא נאמר ביחד באותו פסוק “זכור ושמור את יום השבת לקדשו”, מדוע היה צורך לכתוב כל תיבה בחומש אחר, הרי שתי התיבות הללו נאמרו יחד בעשרת הדיברות, ומדוע דוקא תיבות אלו של זכור ושמור נאמרו בדיבור אחד?

אלא ידוע, כי במלים זכור ושמור טמונות שתי משמעויות נפרדות, ואעפ”כ האחד משלים את השני. “זכור” פירושו לזכור את השבת על היין ולקדשו ולכבדו, אך אי אפשר לעשות זאת בצורה מושלמת מבלי להישמר ממלאכה האסורה בשבת, המסיחה את הדעת מדין זכור. הרי ששמור משלים לזכור. אי אפשר לזכור מבלי לשמור, וגם אין כל משמעות לשמור בלי לזכור את השבת. לכן נאמרו זכור ושמור בדיבור אחד, כי אחד משלים את השני, ועי”ז זוכים לקיים מצות השבת בשלמות.

וכבר ביאר לנו החפץ חיים בהקדמתו לספר “משנה ברורה” הלכות שבת, שענין שבת הוא “שורש האמונה”, שהקב”ה ברא את העולם וברא מנוחה ביום השבת ולכן עם החיוב לזכור את יום השבת לקדשו, ישנו חיוב לשמור את יום השבת מלעשות מלאכה, וקיום מצת “שמור” הוא ע”י לימוד הלכות שבת ושינון תמידי של ההלכות כדי שידע האסור והמותר, ומבלעדי הלימוד הקבוע, גם אם יזכור את השבת ויקדש על היין, אינו מקיים מצות שמור את יום השבת לקדשו.

מעשה היה בבית הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצ”ל. היה זה ביום ששי שעה אחרונה לפני כניסת השבת, שעה בה הרב קיבל זה עתה את השבת. לפתע שמה הרבנית את לבה לסיר בודד שנשכח, ולא הונח במקומו המיועד לו על הכיריים המכוסות. היא שקלה בדעתה, ואחר בקשה מאחת העוזרות להניח הסיר על הכיריים. מספר דקות לאחר מכן, נתקל אי-מי בתנור הגז. כל הסירים התגלגלו ארצה בקול רעש גדול, וכל תכולתם נשפכה על הרצפה, ושתיים מנכדות הרב נכוו ברגליהן. הרב שחקר לנסיבות המקרה, הגיע למסקנה כי כל זה אירע בשל החזרת הסיר, בשעה שהוא כבר קיבל את השבת, למרות שלמעשה היה עדיין חול, וכך מנעוהו מן השמים מלעבור על סרך איסור.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן