שותפות עם העני

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור וגו' לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם – שואל האלשיך הקדוש מדוע התחיל בלשון רבים “ובקצרכם” הרי התורה מדברת אל כל יחיד ויחיד הקוצר שדהו כפי שכתוב בהמשך “לא תכלה פאת שדך לקצור” (בלשון יחיד), והרי אין קוצרים בדיוק באותה שעה את השדות כולן, ואין זה מתאים לכאורה לכתוב בלשון רבים “ובקצרכם”, ועוד יש לדקדק בסיום הפסוק “לעני ולגר תעזוב אותם” הרי צריך היה לכתוב לעני ולגר “תתן” אותם, ומהו לשון עזיבה האמורה בענין זה?

משיב על כך האלשיך: ללמדך כי אע”פ שהקוצר העשיר הוא בעל השדה, ואמנם הוא היחיד הקוצר כעת את שדהו, עליו להרגיש שהוא קוצר גם עבור שותפו העני שגם לו חלק בשדהו. “לה' הארץ ומלואה” וכשנתן הקב”ה את הארץ לבני האדם ולעשיר בתוכם, עדיין לא הסיר את חלקו מהשדה, וכל זכותו של העשיר בקצירה זו היא בתנאי שיתן לעני חלק בלקט שכחה ופאה. ולא יאמר העשיר לעצמו הרי הכל שלי, כיון שהתייגעתי ועבדתי בשדה ומדוע אתן לאחר שלא טרח כלל, כי אין הדבר כן. אמנם הוא נתייגע אך הוא אריס בשדה של הקב”ה “כי לי כל הארץ”.

ולכן אומר הכתוב “ובקצרכם” – גם העני כמו העשיר שותפים בקציר, וכשידע זאת ממילא יקיים את הציווי “לא תכלה פאת שדך לקצור”, כי אינו נותן משלו אלא מחלקו של ה', “כי משלך הכל ומידך נתנו לך”. ולכן נאמר “לעני ולגר תעזוב אותם” תן להם שיקחו את שלהם בעצמם ואין צורך שאתה תתן להם.

מסופר על האדמו”ר רבי יואל מסאטמר זצ”ל שבא לבקש מגביר אחד שיתרום לעניי המקום. ענה לו הגביר אני כבר מחלק מעשרותי וכל כספי הצדקה לחתני ובני שכולם ב”ה תלמידי חכמים ולא נשאר לי כסף לחלק לאחרים. אמר לו הרבי נאמר “ושמחת לפי ה' אלוקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך” וגו' (דברים טז. יא), וכתב רש”י ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך. עכ”ל. ויש להבין מדוע לא יכול בעל הבית לשמח את שלו בנו ובתו וכו' שהם ת”ח ויצא בכך ידי חובה, אלא רצון הבורא שהאדם ישמח את הנזקקים שהם של הקב”ה בלבד, ואין לו קשר ונגיעה עמם, ובזכות זאת מבטיח לו הקב”ה “אני משמח את שלך”.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן