קרירות בעבודת ה’

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד – בהדלקת המנורה וכן בקרבן התמיד כתבה התורה בלשון ציווי, “ואתה תצוה”, ובקרבן התמיד “צו את בני ישראל”, אך בשאר העניינים נכתבה לשון עשיה “ועשית”, ויש להבין במה נשתנו הדלקת המנורה וקרבן התמיד שבהם ציווי מיוחד?
מבאר בעל הטורים: לפי ששניהם נוהגים בכל יום, ויש בהם חסרון כיס, לפיכך צריכים זירוז ולכן נאמרו בלשון ציווי. ועדיין צריך ביאור הרי קרבן תמיד היה דבר קבוע, וכל ההוצאות נעשו על ידי תרומת השקלים מכל עם ישראל, הרי שלכהנים ודאי לא היה בזה חסרון כיס, ועצם עשיית הקרבן היתה על ידי כהנים משרתי עליון שהיו זריזים בעבודתם, עד שהיו באים במיוחד כל עם ישראל לראותם, וראו נסים גלויים באש התמיד שהיתה יורדת משמים, ואיזה עצלות יכולה להיות כאן, וכך במנורה שהיה נר מערבי דולק כל העת, והיה עדות לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל, האין די בכך כדי לזרז את הכהנים בעבודתם הקדושה?

מכאן רואים שעם כל זאת, עצם הדבר שיש כאן חסרון כיס ודבר הנוהג בכל יום, זה משפיע על נפש האדם לקררו בעבודת ה', והרי ידוע דמנורה בדרום רומזת לתורה וחכמה, והרוצה להחכים ידרים, וקרבן תמיד כנגד התפלה, כמו שאמרו חז”ל תפלות כנגד תמידין תיקנום, ותורה ותפלה כיון שהם דברים הנהוגים בכל יום, ורגילים ומחויבים בהם, בפרט שפעמים לוקחים זמן וחסרון כיס, צריך בהן זרוז רב, לדקדק ולשמור על זמניהם ולקיימן בחשק ובשמחה.

מסופר על הבבא סאלי – רבי ישראל אבוחצירא זיע”א שפעם אחת בשהותו בעיר ליאון שבצרפת, נבצר ממנו לקדש את הלבנה, מחמת מזג האויר החורפי הקשה. השמים היו מעוננים והלבנה נסתרת לחלוטין. עקב האדמו”ר אחר ההודעות על מזג האויר ונודע לו שבמרסיי (דרום צרפת) מרחק של 380 ק”מ משם, השמים בהירים. מיד נסע האדמו”ר ברכבת מהירה מספר שעות לשם, להקביל פני שכינה. בשנת תשל”ו, שמונה שנים קודם פטירתו, בעת ביקור בפריס שהה אצל בתו תחי' שהתגוררה אז בצרפת. ערב אחד התחיל הרב לרדת מן הקומה החמישית לחצר על מנת – לקדש את הלבנה. בני משפחתו אמרו בדרך, שהשמיים מעוננים. אך הוא לא עצר וכאשר הגיע לחצר, הביט כלפי מעלה ובתנועת יד “הסיט” לצדדים את העננים כמי שמסיט וילון מעל חלון ביתו עד שנתגלתה הלבנה במלא הדרה. וכך זכו הצדיק ופמלייתו לקיים את ברכת הלבנה בזמנה וכתקנה. כל מי שנכח באותו מעמד טעם טעמה של הקבלת פני שכינה. לאחר ברכת הלבנה ניגשו אל הצדיק ושאלוהו בהתפעלות כיצד ארע המופת?! השיב להם לא היה זה מופת שנעשה על ידי כוונות, אלא בזכות מסירות הנפש שאני מגלה בכל מצב ובכל מקום לברכה זו, מכח זה נותן לי הקב”ה את האפשרות להמשיך ולקיים את מצות הלבנה בעתה ובזמנה.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן