קניני הנצח

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה – פסוק זה טעון פירוש, כמובא ברש”י שכתב עליו “מדרשים הרבה דרשו בו בספרי”, שכן הפסוק לכאורה סותר דבריו מתחילתו לסופו, שהרי אדם המקדיש קדשיו ודאי שהוא נותנם להקדש וכבר אינם שלו, כיצד בכל זאת הם נשארים אצלו כדברי הפסוק “לו יהיו”, הרי מה שהוא תרם ונתן להקדש, רק ההקדש משתמש בו ואין לבעלים חלק בו כלל, א”כ על מה הכתוב אומר “לו יהיו”?

מיישב החפץ חיים: יש כאן רמז גדול לכל מה שאדם משקיע בעולם הזה. אדם קונה דירה רחבה, רהיטים מפוארים, משקיע בטיולים ובבילויים, בעזרת הכסף רוכש לו ידידים ומכרים, ונדמה שכל זה כדאי ומשתלם כי בכסף אפשר לקנות הכל. אמנם הוא גם נותן לצדקה להחזקת תורה ולצרכי מצוה, כי “חייבים” לתת כסף גם למצוות ולנצרכים, גם אם זה לא רווחי ולא משתלם, והאדם לא מרגיש שהוא זוכה במשהו. ולכן בא הפסוק ואומר לנו: אין לך שטות יותר גדולה מזו! כל ההשקעה בעולם הזה היא השקעה שהרווחיות שלה היא “חד פעמית”, כי כל הרכוש וכל הידידים הטובים וכל הקשרים והעסקים, אינם שוים כקליפת השום, לאחר מאה ועשרים הכל יורד לטמיון, ודוקא הדברים שנעשו בלי רצון ולא כראוי, כמו הנתינה למצוות ולצדקות ולהחזקת תורה, אלו נשארים לאדם לנצח, ואין שווי לתמורתם. בדיוק הפוך מהשקפת העולם שהרכוש הוא העיקר.

על כך מכריז הפסוק ואומר: “ואיש את קדשיו לו יהיו”, אך ורק דברי קדושה ישארו לו לנצח, ורק בהם כדאי להשקיע, כי מכל מצוה ומכל דבר שאדם מקדש, מפריש ומוותר מממונו לקדושה, נברא מלאך העומד ומסייע לו ומליץ עליו טוב גם בעולם הזה, וכל שכן בעולם הבא. באותו כסף שרוב העולם מאבד בדברי הבאי ורעות רוח, החכם רוכש בו קניינים לנצח שאינם נאבדים בשום זמן ועידן. “לו יהיו” – כי רק זה הכסף היחיד שישאר שלו לעולם.

ומסופר על חפץ חיים שהיה גר בבית קטן וישן. פעם אחת נכנס תייר עשיר לבקרו: “איה הרהיטים של כבודו?”- שאלו התייר בחושבו כי אין החפץ חיים יכול לממן זאת לעצמו. “אני אקנה לכבודו את כל צרכיו וארהט את כל ביתו כנאות” – הוסיף. שאלו החפץ חיים: “ואיה הרהיטים של כבודו?”. ענה התייר: “אני פה באופן זמני, ועל כן, בעודי בדרכי, הנני מסתדר ללא הרהיטים”. “גם אני”- השיבו החפץ חיים. “הנני בעולם הזה רק באופן ארעי וכל חפצי אינו אלא להגיע לשלמות לעוה”ב”.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן