פרשת כי תצא – הכרזת המלחמה – היא הניצחון!!!

רבי פינחס מקוריץ זצ”ל נכנס פעם אחת לבית מדרשו ומצא את החסידים שרויים בדיון ער. “על מה אתם משוחחים?”, שאל.

“מדברים אנו על עורמתו של יצר הרע הרודף אחרינו”, השיבו החסידים.

נענה רבי פינחס ואמר: “אל תדאגו, טרם הגעתם למדרגה זו שהיצר ירדוף אחריכם; לפי שעה אתם אלה שרודפים אחריו…”.

לפי הפשט, הכתוב מדבר על יציאה למלחמת הרשות כנגד אויבי העם. אולם רבותינו דרשו שרמז יש במלחמה זו על המלחמה הפרטית והתמידית שיש לכל אדם בלבו כנגד האויב הפנימי היצר הרע. חיי האדם הם מלחמה מתמשכת כנגד היצר, ולכן כתוב “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה” בפתח תחת הלמ”ד, היינו למלחמה הידועה שאין איש נמלט ממנה וכנגד אויב שלעולם לא יכנע. ולכן גם כתבה זאת התורה בלשון יחיד “כי תצא”, ולא בלשון רבים “כי תצאו”.

אם נשים לב – מדייק הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל בספרו “מנחת כהן” – לא נאמר “כי תלחם”, אלא “כי תצא”. באה התורה ומבטיחה לאדם: “כי תצא למלחמה על אויביך” – די בכך שתצא למלחמה כנגד אויבך – היצר הרע, ואז התוצאה תהיה: “ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו” – ה' כבר יסייע בידך לנצח את היצר. אך אם תשקוט על שמריך בחיבוק ידים מבלי לטול יוזמה לצאת כנגדו, סופך שהיצר יצליח אט אט לחדור אל מפתחי לבך, להטיל בך את ארסו ולבסוף חלילה להכניעך.

אם נבדוק את יחסי הכוחות שלנו מול היצר הרע, נמצא שהם רחוקים מלהיות שוים, וידו של היצר על העליונה. ראשית, היצר הינו כוח רוחני רב עוצמה. שנית, הוא מופיע באדם מיד עם לידתו, שלא כמו היצר הטוב שמגיע רק בגיל מצוות. בדרך הטבע אין לאדם סיכוי במלחמה מול היצר! אם כן, כיצד נדרש האדם להתגבר עליו? אולם הקב”ה אינו מבקש שתמגר אותו לבדך, כי זאת לא יעלה בידך, הקב”ה רוצה שתראה נכונות ותעשה את המירב שבידך, והוא כבר יגמור בעדך. כפי שאמר רבי יהושע בן לוי: “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו… ואלמלא הקב”ה עוזרו – אין יכול לו” (קדושין ל' ע”ב). וכן מובא במדרש: “רבי ייסא אמר: אמר הקב”ה לישראל, בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו” (שיר השירים רבה פרשה ה').

רק כאשר האדם הוא בבחינת “בא ליטהר”, אז “מסייעין אותו”. בעניינים רוחניים שלא כמו בעניינים גשמיים, הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם. ה' נותן לאדם בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, ורק לאחר שהוא בוחר בטוב בפועַל ממש, מסייעין אותו.

אמר על כך הצדיק רבי נסים יגן זצ”ל (הובאו דבריו בספר “נתיבי אור”): מצד אחד יש כאן בשורה מעודדת, שכל אחד יכול לנצח את היצר, ומצד שני תביעה לא פשוטה, שכן אם לא עלה ביד האדם לנצח את יצרו, אין זה מאחר שלא היה יכול, אלא בגלל שלא יצא להילחם! שלא מספיק רצה!

את ברכת “על ביעור חמץ” מברכים לפני בדיקת חמץ בליל י”ד בניסן, ולכאורה מתאים יותר היה לברך ברכה זו למחרת בבוקר בשעת ביעור חמץ?

מסבירים שהחמץ מסמל את היצר הרע, ואת היצר הרע לא נצליח באמת לבער סופית מהעולם. מה כן אפשר לעשות? אפשר להכריז עליו מלחמה. להצהיר שאיננו נכנעים. ואת זה מתי אנחנו עושים? לא בשריפת החמץ, אלא בבדיקת החמץ – בחיפוש אחרי החמץ. ועל כך אנחנו מברכים. על המלחמה, על ההשתדלות, על המאמץ.

הגאון רבי שלמה אבן וירגא זצ”ל ממגורשי ספרד הביא בספרו “שבט יהודה” את תרגום אגרתו של מרכוס, נציב הרומאים בירושלים בשלהי ימי בית המקדש השני.

ממקום עומדו במרומי מצודת אנטיוכיה, השקיף על עזרת בית המקדש ושמע את הסברי הכהנים. ראה את המזבח הגדול ואת עמוד העשן המיתמר ממנו, שכל הרוחות אינן מזיזות אותו. סיפרו לו, שאש ירדה מן השמים והיא הדולקת בו תמיד. הצביעו לפניו על לשכת “בית המוקד”, שבה דולקת מדורה כל העת. הכהנים, הלבושים בגדים קלים והולכים יחפים על רצפת השיש, באים לשם להתחמם מעט, ולוקחים ממנה אש לתת על המזבח.

וכתב וזה לשונו: “וכשנאמרו לי דברים הללו, אמרתי לכהנים: אם כן, שקר הוא מה שאתם אומרים שהאש היתה יורדת מן השמים! והשיבו לי: אף על פי שהיתה האש היורדת מן השמים, מצווין אנו מבוראנו להביא אש משלנו, לפי שלא תמצא עבודה, שאין לנו בה עסק. כך אמרו לי. ואמרתי, כי אלו דברים יהודיים, ואיני מאמין. והשיבו לי: לא היום ולא לעולם”.

כפי הנראה ביקשו לומר לאזנו הערלה: גוי לא יבין זאת לעולם, שהקדוש ברוך הוא עושה הכל, אך דורש שאנו נפתח, נתחיל בעשיה! אם כן, עלינו לפתוח במלחמה. עלינו לפרוץ את הפרצה הראשונה, ואחר כך ממילא הקדוש ברוך הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו.

אם רק נשנה כיוון, ובמקום לרדוף אחר היצר הרע – נימלט ממנו, הנצחון כבר בידינו! כי במלחמת היצר, מוטב להיות נרדף ולא רודף…