פרשת כי תבוא – לא לוותר על הרגש והחויה!

התורה מתארת את סדר הבאת הביכורים, כאשר לאורך כל מעשה המצוה ניתן דגש על חגיגיות וחויה.

יורד החקלאי אל שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו ומסמנו ברוב חשיבות ואומר “הרי אלו ביכורים”. לאחר שגדלים הפירות ומבשילים, הוא קוטף אותם בזהירות, מסדרם יפה בסלסלה מקושטת, ועולה בתהלוכה חגיגית ושמחה לירושלים.

בדרך הוא חובר למביאי ביכורים נוספים, והם יוצאים יחד בשיירה עליזה לעבר עיר הקודש. שור שקרניו מצופות זהב ונגני חלילים היו צועדים לפניהם, ובכל מקום בו עברה השיירה היו אנשים עוצרים ממלאכתם ומקדמים את פניהם בכבוד. כשהיו מתקרבים לירושלים, היו שולחים שליח לפניהם להודיע על בואם, וחשובי העיר היו יוצאים לקראתם ומקבלים אותם בכבוד רב.

שיא המעמד היה בהגיע השיירה להר הבית, וכניסתם לעזרה לקול זמרת הלויים המשוררים: “ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי” (תהלים ל, ב).

רבנו משה חיים לוצאטו זצ”ל כותב בספרו “מסילת ישרים” (פרק י”ט) שכל התיאור הצבעוני הזה בא ללמדנו כי: “אין די בעשות המצוה לבד, אלא צריך לכבדה ולהדרה… וסדר העלאת הביכורים יהיה לנו לעינים, לראות מה הוא הידורן של מצוות… כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמד לכל שאר מצוות שבתורה… לדעת להתבונן דבר מתוך דבר, לחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו…”.

אמנם ניתן להעלות את הביכורים בצורה שקטה בלי תפאורה ובלי קישוטים, אבל התורה מלמדת אותנו כמה חשיבות יש להידור במצוה, לשיתוף הרגש ולהעמקת החויה. כאשר אדם משקיע יצירתיות ומחשבה במעשה המצוה או בלשון הרמח”ל “לחדש המצאות”, הוא מוכיח שהדבר קרוב ללבו וחשוב בעיניו.

דקדוקו של מרן הגאון רבי מצליח מאזוז זצ”ל במצוות, היה מבהיל הרעיון. כל אימת שהזדמנה מצוה לידו, היה מקיימה בתכלית ההידור, ונזהר מכל נדנוד איסור ולו הקל ביותר.

שנה אחת, כאשר מִשְׁמֵשׁ ובא ערב פסח, למד רבי מצליח את ענייני החרוסת, ומצא כי יש כמה הידורים באופן הכנתה, וכדרכו לשאוף לשלמות, החליט כי השנה יכין בעצמו את החרוסת עם כל ההידורים המוזכרים בפוסקים^[1].

חודש ימים קודם החג, השיג את כל הפירות ומרכיבי החרוסת. רק פרי אחד לא הצליח למצוא – רמון, והצר מאד על חסרונו.

בין לבין החלו בעבודות הניקיון והסדר בבית הרב, ולמרבית ההפתעה, גילו מתחת לארון הספרים בפינה חבויה, רמון יפהפה אדום וגדול אשר התגלגל לשם בראש השנה…(!). בני הבית תארו לעצמם כי רמון ישן שכזה ודאי הבאיש והרקיב בתוכו. אך כאשר פתחוהו, גילו לתדהמתם כי הרמון נותר טוב ושלם, ורמה לא היתה בו!^[2]

שמח הרב על השגחתו הפרטית של בורא עולם שגלגל בראש השנה רמון אל מתחת לספריה על מנת לזכות אותו להגיע לשלמות ההידור. בחדוה של מצוה, נגש למלאכה, והכין חרוסת טובה ומשובחת, מהודרת ומשוכללת לפי כל ההידורים המצויים בפוסקים.

מאותה שנה, דאג רבי מצליח לאחסן רמונים במקרר חשמלי (אצל תלמידו ר' משה חדאד הי”ו שהיה לו מקרר בבית), כדי שבכל שנה יכין מהם חרוסת לפסח. וכך מדי שנה היה מכין כמויות גדולות של חרוסת מהודרת ומחלק ממנה גם לידידים וקרובי משפחה.