נשק הרסני

בפרשה שלנו עם ישראל מאבד את הפרופורציות, מצרים היא בערך גן עדן עלי אדמות, דגים חינם אין כסף, בשר ברוטב שום ובצל, ואבטיח צונן בסוף הארוחה, בל נשכח עם שלם לא טועה, היו שם דגים שאלוקים ברחמיו על עם דל ואביון, זימן להם לתוך הכדים שבהם הם שאבו מים, עזרה קטנה משמים לעם מוכה, מושפל, מעונה, סחוף ודווי, שהורגים בהם, תוך כדי התעללות במליוני גברים ונשים, כשילדיהם נזרקים למים שורצים תנינים. כן הם דיברו אמת, קליפות אבטיחים סרוחים מהחום המצרי לא היו חסרות, גם במחנות ההשמדה חולקו קליפות תפוחי אדמה, בעצם חינם אין כסף, לאנשים שלא היה מגיע להם כלום, כי בין כה וכה הם נידונים למוות.
 
אז בסיכום מה היה לנו שם במצרים: מסעדת דגים, עם בשרים ובצל על השיפוד, ואבטיח לקינוח, הנה כך מטשטשים פרטים לא כל כך רלוונטים, ומקבלים זום ופוקוס על הדברים החשובים באמת. לעומת זאת תחת כנפי השכינה, לקבל כל בוקר עטוף כמו מתנה, אוכל שמשתנה לכל טעם, ומחליק בגרון כמו חמאה, נטול כולסטרול ושאר מחלות, הופך כבר להיות צפוי, מייבש, מעצבן ויוצא מהאף, קללה סינית עתיקה אומרת: שיהיו לך חיים מעניינים. הנה כך כשמדברים על אוכל מן השמים, שוב עשינו מיקוד, ולא התפזרנו עם ים המידע. אז בתמציתיות, ה”מן” היה יבש, משעמם, גובל בשיגעון, כי כשהכל אותו הדבר ידוע ונדוש, זה כבר מציק ומעיק.
 
קוראים למחלה הזו פסימיות, בלי להצטעצע יותר מדי, הייתי קורא לה תסמונת עם ישראל, אני ממש לא שופט אותם, לא היינו רוצים להיכנס לנעלים שלהם, מי יכול לתת מוסר לניצולי הכבשנים של יום האתמול – על פחדים וראיית שחורות, גם אצלנו זה כבר בגנים, העיפו מבט סביב, בטוח שתמצאו על מה להתלונן…
 
אז אתם יודעים מה, כבנים לעם היהודי הסובל, יש לכם זכות היסטורית בלתי מוגבלת להתלונן, לקטר, לראות את השחור והקשה, זכות בלתי ניתנת לערעור שלעולם לא תאבד, גם אם חלילה יהיו כמה דקות של אושר או שעות יפות, או חס וכרפס כמה ימים טובים, או חודשים שלמים של שמחה, וגם אם הגרוע מכל יתחולל, ושנים שלמות יהיו צוהלות, ואפילו אם מהשמים יחליטו להפיל עלינו עשרות מאות ואלפי שנים נהדרות, כל אלו יחדיו לא יוכלו לנצח את זכותנו הטבעית, הבסיסית, להתלונן, [ובמיוחד לאור מה שקרה בעבר ויכול לקרות בעתיד].
 
יופי, עכשיו אתם רגועים, אל תדאגו הנשק הזה לא יחליד, ולא יעלם, וזכות השימוש בו שמורה, אפשר להניח אותו רגע בצד, ולנסות להבין למה חשוב לנו כל כך להדגיש את השחור. המקובלים כמו תמיד אומרים, שהכל מתחיל בסוג מסוים, קטן, פצפון, זעיר, של תמהיל אגואיזם וחרדה [שורש גאווה בעברית פשוטה].
 
אנחנו שואפים להיות מושלמים, ממש חייבים בצורה מוגזמת!
 
פרפקציוניזם צועד יד ביד עם פסימיות, אבל מה לעשות אנחנו לא מושלמים, ולא כל כך בסדר, זה לא נעים התחושה הזו, למעשה היינו צריכים להודות בכיף שאנחנו קצת בעייתיים ויש לנו חסרונות, אבל אנחנו מעדיפים להרגיש, שזה בעיקר בגלל שהמציאות סביבנו לא מושלמת וחסרה, פעלנו בתנאים קשים, אז אל תבואו בתלונות, ואנחנו חייבים להדגיש את זה כל הזמן, כדי לא להרגיש אשמים.
 
חוץ מזה שאם נודה שטוב לנו, אנחנו צריכים גם להגיד תודה למישהו, או לכמה מישהויים בעולם, לאלוקים שאוהב, לילדים המתוקים, להורים שגידלו, לאשה שעוטפת, ולבעל שנותן, שזה כבר ממש מכניס אותנו לחרדות, שמישהו עוד יחשוב שאני חייב לו משהו, שמישהו יעלה על דעתו, שהוא יכול לבקש ממני אולי אפילו לדרוש, אנחנו כל כך מפוחדים שניכשל, אולי הם יבקשו משהו, וסתם לא יבוא לנו לעשות, או ששוב תתגלה הבעייתיות והחסרונות שלנו, שאנחנו מעדיפים שיהיה לנו אליבי מוכן, על כל צרה שלא תבוא, אז אנחנו דואגים לשחרר לאוויר כל כמה דקות, איזה משפט, או לפחות אנחה שמבהירה את המצב לכולם, הבעיה היא שהמצב הזה בסופו של עניין פוגע בנו.
 
אז בואו נרגע ונפעיל מסלול עוקף, ננשום עמוק, ונזכור שהנשק הקטלני של הפסימיות, מונח לצידנו ואנחנו מוגנים, תמיד נוכל לומר שחווינו משהו איום בגיל 3 שאשם בכל, ננשום עמוקות שוב, ונוציא הצהרה אמיתית ושמחה, שאנחנו אנושיים עם מוגבלויות וחסרונות מסוגים שונים, ונשחרר מעצמנו קצת אחריות בדרך הזו. עכשיו ננשום עמוק ונזכיר לעצמנו, שגם אם טוב לנו, אנחנו לא נלחצים מזה, וזה לא ממש מחייב אותנו לנחמדות. ועכשיו נתרווח בכיף, ונגיד תודה על האוויר שנשמנו ועל פעימות הלב… למי שמפעיל את הכל, ומשם נמשיך להגיד תודה קודם כל בשקט לעצמנו, ואחר כך נודה לסובבים, ונשמח על כל הטוב שמקיף אותנו. בהצלחה!