איך מערכת חוקים משאירה לי מקום כאדם

שמעתי רבים ששואלים, איך במערכת התורנית המלאה בחוקים רבים כל כך, ומוגדרת במסגרות ברורות כל כך, אצליח להביע את עצמי, ולהביא לידי ביטוי את האני הפנימי, את האישיות הייחודית שלי, ואת התחושות הפנימיות שלי, איך מערכת חוקים כזו משאירה לי מקום כאדם, כאישיות עצמאית אינדיבידואלית ומיוחדת, מה איתי?
 
אפשר אולי לומר שהרצון הזה להרגשת המיוחדות, נובע בעצם מגאווה, אבל רבותינו המקובלים אומרים, שהתכונה הבולטת הזו, הרצון להיות שונה מזולתו – היא מפעמת בליבו של כל אדם, ונובעת משורש כשר.
 
לשום אדם לא נוח להראות כחיקוי של רעהו. בין כל מיליארדי הברואים בתבל, אין שניים שיהיו דומים זה לזה בצורתם החיצונית, גם שוני חיצוני זה מעיד על שוני עמוק יותר המצוי בפנימיותם. על הבורא נאמר: “אחד, ואין יחיד כיחודו”. האדם “נברא בצלם אלוקים”. מסיבה זו הוא דומה במשהו לייחודו של אלוקיו, כל אדם הינו בריה ייחודית, עם כישורים מיוחדים לו, ועם תפקידים מיוחדים משלו. אז איך ייחודיות מסתדרת לכאורה עם חוקיות וסדר?
 
ניקח לדוגמא משחק, ולו הגופני ביותר ככדורסל, חוקי המשחק קובעים, שחייבים לכדרר, שאסור להחזיק את הכדור ביד יותר מדי זמן, למגרש יש גבולות, וחייבים לקלוע את הכדור לסל, בתוך מסגרת זמן מאד קצרה, אסור לדחוף, ויש מקום מאד מדויק לעמוד בו בזמנים מסוימים, לא אלאה אתכם בכל החוקים, אבל הם למעלה מ-613 והם מורכבים מאד, ולא תאמינו יש שם גם שופטים ושוטרים על המגרש, שמסתובבים עם משרוקית וכל רגע מפסיקים את המשחק. במשחק הזה יש כל כך הרבה הגבלות ואיסורים – תארו לעצמכם שאפילו כופים על השחקנים ללבוש בגד מאד מסוים, המתאים לצבעים ולמדים האחידים של כל שאר חברי הקבוצה!
 
אולם, כפי שיוכל לומר לכם כל אוהד מושבע, דווקא החוקים והמסגרת הנוקשה הזו, הם שמאפשרים לכל אחד מהשחקנים, להביע את כישוריהם הייחודיים, באופן המקסימלי. גדולתו האמיתית של שחקן, היא היכולת שלו להגיע להישגים מיוחדים, בתוך גבולות החוקים של המשחק. זה ברור לכולם שאלה הם החוקים שמעניקים למשחק, את המסגרת ואת ההכוונה האופטימלית עבור השחקנים, ולמרות הכללים, לכל שחקן סגנון ייחודי משלו.
 
כך במשחק, כך באוכל, מרכיבי המזון ברמה העקרונית מוגבלים, ואף על פי כן יש עושר אינסופי של טעמים, והאוכל של אמא לא דומה לאשה ולסבתא, וכך גם במוזיקה כל יצירה מוזיקלית, איננה בליל של קולות ברצף מקרי, בכל יצירה יש חוקיות מסוימת, ועל כן היא נעימה לאוזן, ואף על פי כן, כל מנגינה היא עולם ייחודי בפני עצמו.
 
הרבה מעבר לכך – הוא היחס לייחודיות בתורה, כי כאן לא רק שלכל אחד סגנון משלו בעשיית המצוה, אלא יתרה מכך, הואיל והעיקר בעבודת ה' הוא הלב, לכן יתכן, ששני אנשים יקיימו אותה מצוה בצורה שווה, ואף על פי כן, בהערכה של מעלה, יהיו מעשיהם שונים לחלוטין אלו מאלו. לכל אחד כוונה ומטרה אחרת, ועומק אחר לחלוטין, ומחשבות ורגשות שונות לחלוטין, והכל הולך אחר הלב.
 
הדבר בא לידי ביטוי בפרשה שלנו, כל מי שמכיר את גודל הצמצום, ועומק הקיצור של התורה, המסוגלת במלה בודדת, או באות אחת, לכלול ענייני הלכה רבים מספור, וסתרי תורה נוראים, עומד בפרשה שלנו משתאה ונפעם. התורה מתארת באריכות רבה את קרבנותיו של כל נשיא ונשיא, ולמרות שזה דבר שלכאורה אין בו שום תועלת לימודית, הוא היה בעבר ולא ישוב, ולמרות שכל קורבן דמה במדויק להפליא בכל פרטיו, לקרבנות האחרים, למרות שזה כבר נהיה מונוטוני, התורה בוחרת לחזור שוב ושוב ושוב על כל הפרטים. השאלה היא למה? מה היה כל כך חשוב לפרוט שנים עשר פעם את הקרבנות הזהים, של שנים עשר נשיאי ישראל?
 
והתשובה של המפרשים היא, שלכל נשיא היתה מחשבה עצמאית, ומבחינתו הקרבן שלו נשא את הפן האישי של נפשו, ומאורעותיו המיוחדים לו, והם שגרמו לו להביא את הקרבן המדויק הזה, ולהביע את תודת נפשו, ואת השבח המיוחד שהוא רוצה לשבח לבוראו, על הטובות והמתנות המיוחדות שהבורא העניק רק לו.
 
הרי לך שנים עשר קרבנות שווים לחלוטין, אך עם זאת שונים זה מזה, בגלל הכוונה השונה המתלווה להם, הכוונה שביטאה את פנימיותו המיוחדת של מקיים המצוה. הפכה כל קרבן, לסיפור אחר לחלוטין. הנה כאן הקפידה התורה להדגיש בדרך שאינה משתמעת לשני פנים, ודאגה שנחזור על זה שוב ושוב ושוב, ושוב, שתים עשרה פעם, כי הייחודיות של כל אדם ותחושותיו הפנימיות הם דבר חקוק לנצח שאינו הולך לאיבוד…