מתי צריך זריזות?

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה – כתב רש”י: אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון וביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס עד כאן. ויש להבין כיצד יכול להיות צורך בציווי וזרוז לאהרן הכהן, הרי כל מעשיו היו קדש קדשים, ובפרט שכל הקרבנות היו מכספי עם ישראל ממחצית השקל, והכהן המקריב קרבן עולה לא מפסיד מאומה, ואם כן איזה חסרון כיס יש לאהרן הכהן ולבניו וכן לדורות, הרי כל הקרבנות באו מעם ישראל והכהנים היו עושים את מעשה ההקרבה בלבד?

אלא, מבאר בספר שער בת רבים כי כאן התורה מצוה את אהרן ואת בניו על קרבן עולה דוקא, ובזה צריך לזרז את האדם ביותר, כיון שהעולה כולה כליל, ואין לכהנים חלק בה, רק העור, וכיון שאין הם מרגישים מהקרבן הנאה של ממש, יש חשש שלא יקריבו את הקרבן עם כל ההתלהבות והזריזות כפי שהם מקריבים את שאר הקרבנות בהם הבשר נאכל לכהנים, לכן היה צריך זירוז להקריב את קרבנות העולה באותה התלהבות ככל שאר הקרבנות מיד ולדורות.

ולכן בכל הקרבנות לא נאמר “צו” לשון זרוז, אפילו שצריך בכל קרבן שיהיו הכהנים זריזים במלאכתם, אבל אין חשש שיתעצלו בעבודתם, כיון שיש להם חלק בקרבן, יש להם תמריץ לעבוד בזריזות, משא”כ בעולה שאין להם הנאה ממנה יש חשש שלא יזדרזו. אם כן הפרשה מלמדת אותנו כמה יש צורך בזרוז גם אצל גדולי עולם, ואפילו אהרן קדוש ה', גם אצלו נאמר “צו את אהרן” לזרזו במקום שיש חסרון כיס, כי אין הכוונה שאדם לא יעשה את המצוה כשיש חסרון כיס, אלא שלא יהיה חסר בזריזות ובשמחה של מצוה, ואדרבא כשעושים מצוה עם חסרון כיס בשמחה ובזריזות, הרי זו מצוה שלימה, כפי שמסופר על האר”י הקדוש, שכאשר היה קונה מצוה כגון אתרוג, היה פותח את ארנקו ונותן כמה שיש, ומצוה הנעשית בזריזות הרי היא כקרבן עולה, שהיא קדש קדשים.

מעשה היה ברבי זונדל מסלנט שהיה אוסף כסף לעניי עירו, והיה מתדפק על דלתי העשירים ומתרימם. אך היה עשיר קמצן בעירו שלא היה נותן צדקה כלל. ניגש רבי זונדל לביתו ודפק. פתח המשרת ולא ידע מי עומד בפתח, לכן אמר לו כדרכו: כרגע בעל הבית עסוק. אמר לו רבי זונדל שיודיע לבעה”ב שזונדל חפץ לשוחח עמו בענין חשוב. כששמע העשיר שרבי זונדל נמצא בפתח, וידע שהוא אחד מגדולי הדור, מיהר להכניסו. התיישבו בסלון ביתו של העשיר, ורבי זונדל הסביר לו את מצבם הקשה של העניים וגודל הצדקה. אך לבו של העשיר התקשח והוא אמר בעקשנות: “עד היום לא נתתי ואף עתה לא אתן. איני מאבד כסף שעמלתי עליו בזיעת אפי”. השיב רבי זונדל: “כמה מעריך אני אותך על מדת האמת שלך. אינך מרמה שאין באפשרותך או אין לך, אלא אומר דברי אמת”, ומיד פנה והלך בלבביות. נדהם העשיר כי היה בטוח שרבי זונדל יתקוף אותו על אי רצונו לתת צדקה ועל עקשנותו. הדיבורים של רבי זונדל חלחלו ללבו של העשיר, ומאותו יום היה מעביר לו סכומי כסף לתת לעניים! הרי שכח החשק והזריזות שהכניס רבי זונדל בעשיר הקמצן, פעלו את פעולתם גם בכסף שהיה בטוח שהולך לאיבוד ויש בו חסרון כיס.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן