מעמד גדול הדור – חלק א’

מאמר זה נכתב לכבוד מורנו ורבנו עטרת תפארת ישראל, נזר הבקיאים ואבי החריפים, אביר המעיינים וגדול הפוסקים, ישיש כגבור לרוץ אורח מישרים. מופת הדור ופלאו, ממזרח שמש ועד מבואו, מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט”א.
כל אימת שמופיע “יביע אומר” חדש – יום חג הוא לשוחרי תורה ולומדיה בעולם כולו, כי אין כמו “יביע אומר” שמקיף את הנושאים מכל הבחינות ומכל הצדדים, אינו פוסח על שום ספר ושום פוסק מתשובות הגאונים ועד ימינו אלה, מראשונים ועד אחרוני אחרונים, מכל העדות וכל הדעות, ואת הכל מגיש לקורא בשפה ברורה ובנעימה, בסדר מופתי ובסגנון בהיר, עד שהמסקנא ההלכתית מתבקשת מאליה. ואחר הכל “הכלל העולה” באופן החלטי שאינו משאיר מקום לספיקות ולפקפוקים. פורסם בשם הגאון רבי יצחק וייס זצ”ל רבה של העדה החרדית (מח”ס שו”ת מנחת יצחק) שהיה אומר: “מוכן אני להשאיל כל הספרים שבביתי, חוץ מספר יביע אומר, כי יביע אומר כולל כל הספרים”…
שנו חכמים (בסוכה דף כ' ע”א): “בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה – עלו רבי חייא ובניו ויסדוה”. יש מוסיפים בימינו: “חזרה ונשתכחה – עלה רבינו עובדיה יוסף ויסדה”. ומעניין שכל העולים הנ”ל הם עולים מבבל לארץ ישראל…
“כי ילד יולד לנו”
לפני כחמש מאות שנה כאשר גזרה מלכות ספרד המרשעת לגרש כל היהודים שתחת חסותה, וביום תשעה באב שנת ה' רנ”ב (1492), גורשו כשלש מאות אלף יהודים ביום אחד (לפי עדות אברבנאל) – חשבו צוררי ישראל שהנה הקיץ הקץ על תורת ישראל ועם ישראל. המרכז היהודי הגדול בספרד שהקים ענקי רוח וגדולי תורה, אשר שם גרו יהודים מימי חורבן הבית הראשון (כדברי הרמב”ם באגרת תימן, בהסתמכו על הפסוק “וגלות ירושלים אשר בספרד”) – תם ונגמר, ושאר הקהלות אשר בצרפת ובאשכנז הלכו והתדלדלו מזמן מרוב הגזירות והשמדות אשר עברו על ראשן. לא בחנם קוראים כותבי ההסטוריה לגירוש ספרד: “כמעט חורבן בית שלישי”. אולם ההשגחה חשבה אחרת. “כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו”. עם רבבות הגולים מספרד, גלה ילד קטן פעוט כבן ארבע שנים, שעתיד היה ללכד את האומה כולה ממזרח וממערב תחת דגל ספר קטן אחד, שמו של הילד “יוסף קארו”. נדד הילד עם אבותיו ורבותיו. כשהגיע לגיל שלשים בערך, שם לבו לחבר את הספר הענק “בית יוסף” ושהה במלאכתו שלשים ושתים שנה! בו קיבץ את כל הספרים ואת כל דעות הפוסקים עד זמנו סביב “ספר הטורים” לרבינו יעקב ב”ר אשר. ואחר כך עבד עוד 15 שנה לחבר “שולחן ערוך” אחד ואחיד לכל ישראל. ומן השמים הסכימו, שרבינו הרמ”א לא חיבר “שולחן ערוך” אחר לאשכנזים, אלא פרש “מפה” על שולחנו של רבינו יוסף קארו, ומעתה כל האומה כולה לומדת ופוסקת על פי ספר אחד, שמביא כל הדעות וכל המנהגים, זו התשובה הניצחת ביותר שנתן מרן ז”ל לגירוש ספרד: “אתם חשבתם על האומה רעה (לפורר אותה ולפרפר אותה) – אלקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב”. ואכן, שולחן ערוך אורח חיים סיימו מרן בכפר ביריא הסמוך לצפת בשנת חשב”ה (שט”ו) לטובה…
ספר אחד מקיף הכל וכולל הכל
מוסרים בשם הגר”א מוילנא זצ”ל, שכל המאורעות באלף הששי רמוזים בפרשיות ספר דברים, כל פרשה רומזת על מאה שנה. ובכן פרשת “עקב” רומזת על המאה השלישית לאלף הששי, ומה נאמר בה? ואהבך וברכך והרבך – “וברכך” עולה רמ”ח, זו השנה שנולד בה מרן בעל השולחן ערוך. לא יכולה להיות ברכה גדולה מזו ליהדות ספרד המושפלת והגוועת. הלאה מה כתוב? “כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה – ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר” וגו', אין תיאור הולם מזה לערי צפת והגליל בא”י, לשם הגיעו גולי ספרד הראשונים. נכון שאתם נודדים ממקום אשר ישבו אבותיכם בו כאלפיים שנה, וקשה לכם לעזוב, אבל יש לכם ארץ טובה עוד יותר, ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני י“י אלקיך בה – ראשי תיבות אבי”ע (אצילות בריאה יצירה עשיה), כמו שאמר המשורר האלקי: “שם השכינה שכנה לך, והיוצרך/ פתח למול שערי שחק שערייך”…
הלאה בפרשת “ראה” – זו הפרשה המתאימה למאה הרביעית לאלף השישי, בה פורסם “השולחן ערוך” של מרן שממנו יצאה תורה לכל ישראל – מה כתוב? “אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון” – מרן! וההמשך “בארץ אשר נתן ה' אלקיך לך לרשתה” – רומז על מרן ז”ל שהוא מרא דארעא דישראל (שמעתי מר' יהודה חיון נ”י). ובהמשך: “לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו – כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה”. מה הכוונה? בטרם הופיע השולחן ערוך, כל רב פסק על פי ספרו, זה ע”פ הרא”ש וזה ע”פ הרשב”א וזה ע”פ הרמב”ם וזה ע”פ ספר האגור והאגודה, ונעשית תורה כתרי”ג תורות – מכאן והלאה, לא תעשו כן איש ככל הישר בעיניו, יש לכל האומה ספר אחד מקיף הכל וכולל הכל. סוף סוף באתם אל המנוחה ואל הנחלה.
“קדירה דבי שותפי”
אחר פטירת מרן ז”ל ותלמידיו ותלמידי תלמידיו – נסתמנה ירידה ביהדות ספרד בארצות המזרח. בד בבד עם הופעת השבתאות באיזמיר, והאכזבה המרה שבאה אחריה, ומאידך ההשתקעות הגדולה של חכמי ספרד בתורת הסוד, עד שלפעמים בטרם למדו תורת העיון והפסיקה בהלכה, פונים אל תורת הח”ן – כל זה גרם ירידה ביהדות המזרח. עוד ישנם כוכבים נוצצים פה ושם, כמו הפרי חדש ופרי תואר, מחנה אפרים ושער המלך, ערך השלחן וברכי יוסף, ועוד גאוני עולם – אבל באופן כללי ניכרת ירידה בקרנה של יהדות ספרד מדור לדור, נוסף על זה, הרוחות החדשות שהתחילו לנשב מצפון במאה הי”ט – דור ה”השכלה” – בדמות בית ספר כי”ח וכיוצא בו, וכמעט כלתה חררה.
חכמי ספרד, מרוב ענוותם וצניעותם, לא עמד רוח בהם להלחם נגד ההשכלה כמו שנלחמו בה חכמי אשכנז, ולפעמים גם זה היה לברכה – כי אין לנו ב”ה “אנטי-דתיים” כמו ביהדות אירופה, אבל נעשתה יהדות המזרח מין “קדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא”. השרידים המעטים בדורנו אשר המשיכו בדרך התורה, חסו בצל ישיבות אשכנזיות ושכחו כמעט מסורת אבותיהם. לא מבטא ומסורת ולא מנהגים, לא לימוד העיון ולא פסיקת ההלכה, אין להם שפה משותפת עם אבותיהם, ועל אחת כמה וכמה עם בני הדור החדש. לדוגמא יעידו הישיבות בארץ אשר על שמו של הגאון הצדיק רבי ברוך טולידאנו זצ”ל. ראשי הישיבות – מצאצאיו של הרב טולידאנו – מכריחים את חניכיהם לעשות “יחוד” בליל החופה מיד אחר שבע ברכות כמנהג האשכנזים, ונפשם יודעת מאד, שאבי המשפחה זצ”ל וכל חכמי מרוקו לא נהגו בזה, ויש להם יסודות נאמנים לסמוך עליהם – למה הם משנים את מנהג אבותיהם? אלא שכנראה הם חושבים לאמר: כל אשר לנו ולאבותינו “ישן ומיושן” הוא, מתאים רק לשימור במוזיאונים, וכל אשר לאחינו האשכנזים קדש קדשים הוא, כהלכה למשה מסיני. אולם האמת היא בהפך. עד לפני 250 שנה לא ידעו אחינו האשכנזים מנהג זה של “יחוד” לא מיניה ולא מקצתיה, לא מהרי”ל ולא המשאת בנימין (תלמיד הרמ”א), לא בעל ההפלאה ולא החתם סופר, איזו זכות יש לכם לכפות מנהג חדש על תלמידים שלומדים בישיבה ע”ש ר' ברוך טולידאנו זצ”ל? תיקו…
“גדול מרבן שמו”
ראה הקב”ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת “גדול מרבן שמו” (תרפ”א) בין כֶסֶה לעשור, י”ב בתשרי תרפ”א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א' של סוכות הוא “יום ראשון לחשבון עוונות” כידוע) – ילד יולד לנו בן ניתן לנו. לר' יעקב עובדיה ז”ל בבבל נולד בן, שעתיד להאיר את שמשה של יהדות ספרד. הוא נימול סמוך ליום שמחת תורה, יום שקוראים בו “יורו משפטיך ליעקב” (יורו משפטיך בגימטריא תרפ”א, ליעקב אבי הבן. רמז שהבן הזה יורה חוקים ומשפטים צדיקים, ותורתך לישראל), ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז”ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת “פורת יוסף” בירושלים – הישיבה היחידה ליהדות המזרח בא”י בימים ההם – מפי רב רבנן, הגאון המופלא רבי עזרא עטייה זצ”ל, והשתלם בכתיבת שו”ת ופסקים מפי הגאון המקובל והפסקן רבי עובדיה הדאיה זצ”ל (מח”ס שו”ת ישכיל עבדי, ועוד). אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא, והיד רושמת בחן רב, בכתב פנינים, כל דבר שראתה העין בספרים למזכרת, ועוד ימים יבואו, ויתגלה כל העושר הצפון הזה לעם ישראל.
כשרבינו שליט”א יושב בחדר הספרים שוכח את עצמו, והוא מנותק כליל מן העולם הזה, כך מסופר, שבהיותו נער היה מסתגר בספריה גדולה של בית הכנסת בירושלים, מחצות יום שישי עד כניסת השבת. פעם “שכח את עצמו” ונשאר שם מעיין בספרים עד שגמרו תפלת ערבית של שבת וסגרו את בית הכנסת. פתאום רד הלילה, והמלך “אסור ברהטים”. צעק פה ושם עד שבאו אנשים והודיעו לגבאי לפתוח את בית הכנסת. מאז נמסר לו המפתח, בכל שעה שירצה יבוא וילמוד, דומה, שעם המפתח הזה נמסרו לרבינו שליט”א כל מפתחות גנזי התורה והלכותיה, ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח…
וכן בכל חוה”מ היה בורח מהבית שלא יבואו לקבל את ברכת החג. והיה מסתגר בבית הכנסת חג'י יחזקאל רח' אדוניהו הכהן מול היזדים, ולומד מהבוקר עד 4-5 אחה”צ בלי שום ארוחה.
כספרי מרן הבית יוסף, שאינו מניח פוסק שבא לידו שאינו מביאו בכור המבחן בטרם מגיע לפסק ההלכה – כך ספרי מרן הגר”ע יוסף שליט”א, אינו משאיר שום פוסק ושום מחבר תחת ידו. לפעמים מציין להם בקצרה, ורושם “וי”ל ע”ד” (ויש לעמוד על דבריהם), אבל תמיד עומד על דברי כולם לפני המסקנא הסופית. בשעתו כתב הגאון רבי אהרן שמואל קאיידנוור ז”ל (מח”ס ברכת הזבח על סדר קדשים) להרב בעל “נחלת שבעה” בנושא הלכתי כהאי לישנא: “אני מלמד זכות על כת”ר שלא ראה דברי הבית יוסף ועיין רק בדברי האחרונים, ועצתי אליו שימכור את ספרי האחרונים ויקנה בהם את ספר בית יוסף”. כדברים האלה ניתן לאמר על ספרי מרן הגרע”י שליט”א, הם כוללים הכל ומכילים הכל, וכל רז לא אניס ליה.
תחיית המתים…
אין לנו ענין לספר תולדות רבינו, ואיך ירד מצרימה בגיל 27 שנה ושירת שם כראב”ד הקהלה ועשה שם מהפכה רוחנית. הדברים ידועים בכמה ספרים ואין צורך לפורטם. אני אזכיר כאן כמה נקודות אישיות, ואין ספק אצלי שבחויות אלה וכיוצא בהן נוסו אנשים רבים. בעלותי ארצה בסיון התשל”א, אחר רציחת אבא מארי הגאון רבי מצליח מאזוז הי”ד ביד ערבים פלשתינאים ימ”ש, נשאר בידינו ספרו הגדול שו”ת איש מצליח באמצע עריכתו לדפוס, כי באמצע סימן ט”ו (חלק אורח חיים) נתבקש המחבר לגנזי מרומים, ואיננו כי לקח אותו אלקים. רצינו לסיים את הסימן, והטילו עלי את המלאכה ולא יכולתי. עלי לעבור על מה שכתב מר אבא זצ”ל בנושא של “אין מעבירין על המצוות” (25 עמודי פוליו!) ולסכם ולתמצת את הכל, ולהוסיף עוד להגיע למסקנת ההלכה כפי מחשבתו הראשונה של המחבר זצ”ל. והנה רק אני מתחיל לעיין, ובוקעת מלבי שאגה נוראה: “זו תורה וזו שכרה?!” וממשיך ומבליג הלאה. ועוד פעם כל כמה דפים, ואתא את ופסיק. כמעט נתייאשתי מלסיים. והנה יום אחד אני הולך ומתפלל בבית הכנסת הגדול בבני ברק, ופוגש אותי אברך אשכנזי אחד גבה-קומה, ובשורה בפיו: “תבוא במוצאי שבת לבית הכנסת עולי משהד, שם דורש הרב עובדיה יוסף, הוא מזכיר את כל המקורות בעל פה”. שמעתי ועשיתי. באתי במוצאי שבת (ט' באייר התשל”ב) בסביבות שעה 9 מקרית הרצוג למרכז בני ברק, יחד עם ידידנו ר' שמואל עידאן (הי”ו) זצ”ל. והנה בית הכנסת “משהד” מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם “הברקות” ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך “דברי חכמים בנחת נשמעים”, ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. זכורני, בתחלת דברי האגדה התקיף מרן שליט”א את יצר הפלגנות בין העדות, ובערך אמר כך: “פלוני אינו רוצה להשיא את בתו לבחור פלוני, כי הוא מעדה פלונית, מה זה? וכי זו עדת קרח? או מעשרת השבטים?!” חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: “חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!”…
מדרשה זו ואילך חייתה רוחי, ויכולתי להמשיך בעריכת איש מצליח, שהופיע ב”ה בשעה טובה כעבור שנתיים (בשנת תשל”ד). וסימניך מה שאמרו בני מצרים ליוסף: “ויאמרו החייתנו”. ואכן המלה “החייתנו” בגימטריא “איש מצליח”…[אמנם החיתנו כתובה בתורה ביו”ד אחת, אולם תקח יו”ד מתיבת ויאמרו, ונשארו אותיות ואמרו בגימ' עובדיה יוסף. וההמשך “נמצא חן בעיני אדוני” ר”ת בגימט' מאזוז].
וירד… מן ההר אל העם
בהזדמנות אחרת, בהלכות תשעה באב, הזכיר מרן שליט”א בדרשה שהרב כנסת הגדולה החמיר שלא לעשן ביום תשעה באב וכן החמיר בכמה הלכות שלא כדעת מרן בשלחן ערוך, וציין השערת אחד מחכמי אשכנז (עיין בשו”ת יביע אומר ח”א חאו”ח סוף סימן ל”ג) שהסיבה היה מפני שנכשל הרב כנה”ג בזמנו לטעות אחר משיח השקר ש”צ שר”י (ככל גדולי ישראל בזמנו אשר נתעו אחריו, מלבד שרידים ממש אשר ה' קורא), ולכן כיון שנתבררה אח”כ הטעות החמיר הכנה”ג מאד גם בעינויים שאינם מן הדין כדי להוציא מלבן של צדוקים. דרך אגב, סיפר הרב שליט”א מעט מזעיר מתעתועי ש”צ שר”י, שהיה יושב על יד ההיכל של ספר תורה וצועק כמי שכפאו שד “מדע בקם, מדע בקם”, ושואלים מה זה? והנה אחר שעזבתו “הרוח” כאיש אשר יעור משנתו קם “ומסביר” להם, זה ראשי תיבות: “מצאתי דוד עבדי, בשמן קדשי משחתיו”… כן סיפר על סופרו של ש”צ שר”י שמואל פרימו, שתעתע בכל העולם במליצותיו ובמכתביו, וסיים הרב בהברקה מפתיעה: כיון שנתגלה תרמיתו, קראו עליו: “פרימו” מארץ תאבד (תהלים כ”א י”א). כמה מתקו הדברים לשומעים, אולם אני הכותב לא מצאתי מענין מדע בקם ופרימו וכו' בשום ספר מתולדות ש”צ שר”י, ומסתבר שההברקות הנ”ל הן פרי רוחו של מרן.
 

לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה