מדה כנגד מדה

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם – יש כאן פליאה, הרי יתרו שמע את כל הנסים שנעשו לעם ישראל בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וראה את כל הפלאים, שמע ובא. אמנם מדרגתו היתה גבוהה יותר משאר אנשי העולם ששמעו על הנסים, כמו שנאמר באז ישיר “שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אלופי אדום נבהלו אילי מואב יאחזמו רעד”, שמעו ולא באו, ואילו יתרו שמע ובא, אך כיצד עדיין היה חסר בגודל האמונה והכרת ה' עד שהיה צריך לשמוע מפי משה רבנו “את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”, מהי הסיבה שהיה לו חסר באמונה בגדלות הבורא אחרי כל מה ששמע וראה?

על מנת לבאר את הענין, פרש רש”י “עתה ידעתי”, מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר. יש מושג להכיר את ה' בהכרה שטחית כמו כל אנשי העולם, אבל הכרה זו אינה מחייבת, כי האדם עדיין חושב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה למרות שיש בורא לעולם. אבל כאן בסיפור של מכות מצרים, התברר דבר נורא ונפלא שמרומז בפסוק “כי בדבר אשר זדו עליהם”, שם מפרש הספורנו שהכוונה שנענשו במה שגזרו על ישראל “כל הבן הילוד היארה תשליכהו”, וכן הקב”ה הקשה את לבם באותה מדה אחרי שלא שמעו ברצונם, כל מדה שהם עשו לאחרים, לבסוף הדבר הגיע אליהם מדה כנגד מדה. ללמדנו שכל דבר שאדם עושה לאחרים, סוף כל סוף לעצמו הוא עושה, הן לטוב והן למוטב. ומזה התפעל יתרו. ולכן הוא בא לשמוע וללמוד אמונה, כי לפי גודל השתדלותו להתחזק באמונה, כך הוא יזכה לראות בגדלות הבורא, כפי שאכן לבסוף הוא זכה לו ולדורותיו.

מסופר על בעל שאגת אריה שהיה מוכיח את אנשי עירו, ולא שמעו בקולו, כי לא הכירו בגדולתו, עד כדי כך שמרוב טרדות של אנשי העיר, נאלץ לעזוב את העיר בעירום ובחוסר כל. ראתה אותו אשה רחמנית מבנות העיר בצער ובדוחק, התנדבה להכין לו סעודה לפני צאתו את העיר. הרב התרגש מנדיבות לבה, ובהכרת הטוב עמוקה, בירך אותה שתזכה לחיות מאה שנה. לימים, כשהיתה בת תשעים, לא חשה בטוב. דאגו בני ביתה שהנה הגיע קיצה. אך היא הרגיעה אותם: “אין לכם מה לדאוג, יש לי הבטחה!”. ואכן תוך זמן קצר הבריאה, וחיתה מאה שנה בבריאות ובנחת מצאצאיה.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן