למען הסדר הטוב

אחד הדברים המושכים את לבו של הקורא לקרוא מאמר, זה הסדר בו הוא כתוב. מאמר הערוך בצורה שאינה מסודרת, מעורר דחיה אצל הקורא, למרות שכתוב בסגנון נאה.
 
לפיכך, חשיבות מיוחדת רואה מרן ראש הישיבה שליט”א בכתיבה מסודרת, ותמיד מעודד את התלמידים לכך. דוגמא אישית לכך הוא ראה אצל אביו האיש מצליח זצ”ל, כפי שהוא מעיד בספרו “דרכי העיון” (תחילת מאמר ג'): “ולא יֵאָמֵן כי יסופר, ועיני ראו ולא זר, כמה יגע אמה”ג זצ”ל בכתיבת שו”ת שלו, לסדר הדברים בסדר נכון, שלא להקדים המאוחר ושלא לאחר המוקדם, ושיהיו הדברים ברורים ובהירים, מובנים בהשקפה ראשונה ללא סיבוכים. ולפעמים היה חוזר ומסדר את הפסק כולו מחדש (כארבעים עמודים!) פעם ופעמיים ושלש בכתב יד קדשו למען ירוץ הקורא בו, והיה זריז מאד בכתיבה, ולא היה נחשב בעיניו לביטול זמן כלל“.
 
“אין מוקדם ומאוחר בתורה”
בירחון “אור תורה” (תשנ”ד סי' ק”ג) נדרש מרן שליט”א לפשר אמרת חז”ל “אין מוקדם ומאוחר בתורה” (פסחים ו' ע”ב, ועוד), ממנה ניתן לכאורה להבין שהתורה נכתבה 'סתם ככה' בלי סדר הגיוני ח”ו. קשה להבין איך ניתן לייחס לתורה פגם כל כך בולט, בשעה שעל סדר בכתיבה מקפידים אפילו בספרים פחותי ערך שהתחברו על ידי בני אדם?
 
הסברו של מרן הוא, שכמובן אין הכוונה שהתורה נכתבה ללא סדר, אלא שלא תמיד המדד לסדר הוא סדר זמנים, יש גורמים נוספים שעל פיהם ספר נחשב למסודר. וכמו להבדיל בכתיבת מאמר, שלפעמים שיקולי עריכה מחייבים תיאורו של ענין מסוים שלא במקומו הכרונולוגי. בתורה, הסדר הענייני והפנימי של הדברים עדיף על הסדר הכרונולוגי. ולכן, בכל מקום שמוזכר הכלל “אין מוקדם ומאוחר בתורה”, יש לנו להבין מה הסדר הפנימי שבשבילו הוקדם הענין או התאחר^[1].
 
ראיה לכך מביא מרן מדברי רש”י בפרשת בהעלותך (ט' א') בד”ה בחדש הראשון: “ופרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותם של ישראל” וכו'. וכתב מורנו הגאון רבי שאול הכהן זצ”ל בספרו קרני רמים שרש”י הוסיף בסיום דבריו “ולמה לא פתח בזו”, כי אין הכלל של “אין מוקדם ומאוחר בתורה” מְסַפֵּק, דהא גופא קשיא, למה מעיקרא נסדרו הפרשיות שלא כסדרן.
 
מרן מחדש שם, כי מצא סיבה המאירה את רוב המקומות שבהם התורה מאחרת או מקדימה בניגוד לסדר הזמנים, והיא שבמקומות אלו רצה הכתוב לסיים הענין שעוסק בו ולפתוח בענין חדש. למשל, בפסוק “וימת תרח בחרן” (בסוף פרשת נח), הכוונה שמכאן ואילך אינו מדבר יותר על תרח רק על אברהם אבינו, ולמרות שתרח האריך ימים לאחר מכן עוד ששים שנה (כפירש”י שם), לא חששה התורה לכתוב “וימת תרח”, כלומר מכאן ואילך אין לנו עסק בו. וכן להבדיל ביצחק אבינו ע”ה נאמר בפרשת וישלח (ל”ה כ”ט) “ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו” וגו', אע”פ שהאריך ימים לאחר מכן עד שנמכר יוסף ועד שהיה יוסף בן כ”ט. מכל מקום התורה לא סיפרה עליו יותר משם ואילך (חוץ מפסוק “ויבך אותו אביו” בפרשת וישב שסובל שני פירושים), וכאילו נאמר ויגוע יצחק וגו' ומכאן ואילך נדבר על יעקב בלבד. וכן הענין בעשרת הדברות, לא רצתה התורה להפסיק באמצע הדברים לומר שעלה משה אל ההר לפני הדברה השלישית, אלא רמזה זאת במפורש בשינויי הלשון וכאמור (והביא שם שמצא סימוכין לכלל זה מהראב”ע והרד”ל, ע”ש).
 
עוד מצא מרן שליט”א בספרו “בית נאמן” ח”א (חיו”ד סי' ה') שפעמים התורה מביאה דבר שלכאורה אינו קשור לענין, ובכל זאת מביאה אותו דרך אגב, כעין מה שאומרת הגמרא פעמים רבות “הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא” (שבת פא: ביצה טו. ועוד). לדוגמא, בפרשת צו כל הפרשה עוסקת בדיני קרבנות, ובאמצע בין “אם על תודה יקריבנו” ובין “המקריב את זבח שלמיו” באה פרשת כל חלב שור וכשב וגו'. ולכאורה ייפלא מה ענין איסור חלב ודם להלכות קרבנות, והרי חלב ודם אסורים מן התורה בכל ענין, בין בחולין בין במוקדשין, ולמה נכנסו פה באמצע? אלא לפי שאמרה תורה שם (ויקרא ז' י”ח, כ', כ”א) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, ונפש כי תגע בכל טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה – לכן סיימה בדיני חלב ודם, שגם בהם נאמר בדיוק אותו לשון (שם פסוק כ”ה וכ”ז) ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. והביא שם דוגמאות נוספות לזה. ומזה הביא סמך למנהגנו לסתום “כל חלב” ולפתוח “המקריב את זבח שלמיו”. ע”ש.  
 
סדרנותו של הרמב”ם
כדוגמא לסדר מושלם בכתיבה, מציין מרן תמיד לְשֶבַח את הסדר בו השתבח רבנו הרמב”ם, אשר הוא למעשה הראשון שחיבר ספר פסיקה בסדר מופתי, ובעקבותיו הלך הטור (בניגוד לקודמיו שסדרו ספריהם לפי סדר הש”ס). על אופיו המסודר של הרמב”ם, לומד מרן (בהקדמת “ארים נסי” גיטין) גם מכך שבהקדמתו לפירוש המשניות טרח למצוא טעם לכל מסכת ומסכת בש”ס למה נסדרה דוקא בסדר הזה.
 
מכיון שכך, לא יכול היה מרן בשו”ת “בית נאמן” ח”א (חאו”ח סי' כ”ח בהערה) לקבל דברי החזון איש שהשיב על סתירה בפירוש המשנה לרמב”ם מברכות לפסחים, שהרמב”ם חזר בו מפירושו לפסחים כאשר פירש את מסכת ברכות, ואת פירוש המשניות לברכות כתב אחרי פסחים (עיין חזון איש הלכות ק”ש סי' י”ג במכתב ב'). וזאת מפני ש”טבע הרמב”ם לפרש על הסדר ולא להתחיל פסחים לפני ברכות”. מרן אינו מסתפק בהשערה הגיונית זו, ובבקיאותו המופלאה ברמב”ם לאותיותיו וללשונותיו, הוא מוכיח שכך נהג הרמב”ם מזה “שבספרו היד החזקה, בתחלתו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות הלשון קשה ודחוקה (כגון מצוי ראשון), ואחר כך הולכת ומתרווחת, כי לא היה רגיל לפני כן לכתוב רק בלשון ערבית כמנהג הרי”ף ורס”ג והגאונים, ועכשיו סלל לו מסלה חדשה לכתוב בלשון הקדש, ומפרקא לפרקא רווחא שמעתא”.
 
עד כמה חשוב היה לרמב”ם הסדר בספרו, לומד מרן שליט”א בקובץ “כסא המלך” בצורה מעניינת. הרמב”ם בדרך כלל אינו נותן טעמים למצוות (וכמו שכתב בספרו “מורה נבוכים (ח”ג פכ”ו) שפרטי המצוות אין לתת בהם טעם, רק באופן כללי. ע”ש), בכל זאת מצא מרן שליט”א פעם אחת שהרמב”ם חרג ממנהגו ונתן טעם למצוה – בתחילת פרק י”ב מהלכות עכו”ם שכתב “אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים”, ושם בהלכה ז': “דרך כהני עכו”ם היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן”. מדוע חרג הרמב”ם ממנהגו? מרן שליט”א מסביר זאת באופן מקורי ביותר: “רבנו ז”ל, שהיה מחונן בחוש נפלא לסדרנות, נאלץ לכתוב זאת, שלא ישאל אדם: מה להלכות הקפת הראש והזקן להלכות עכו”ם וחוקותיהם? ולייחד להם מקום בפני עצמם “הלכות גילוח הראש והזקן” שיכילו כמחצית פרק אחד, לא רצה. לכן ביאר הטעם שהוא מפני חוקי העכו”ם, שיהיה קשר ושייכות להלכות אלו פה. וכיוצא בזה כתב בהלכות עכו”ם פ”ב הלכה ז': “ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה” וכו'. ע”ש”.
 
כיוצא בו, בחידושיו על הרמב”ם (הלכות תפלה פ”י הי”א, שנדפסו באור תורה סיון תשע”ג) כתב מרן שליט”א שהרמב”ם כתב שבערבית של ראש חודש אם לא הזכיר יעלה ויבוא אינו חוזר, ולא הזכיר הטעם שהוא משום שאין מקדשין את החודש בלילה. ומדוע? כי הקורא עדיין לא הגיע להלכות קידוש החודש.
 
כיצד הגיע הרמב”ם לסדר מופתי כזה? שמעתי פעם ממרן שליט”א שראה כתוב, שהרמב”ם כאשר חיבר את ספרו “מורה נבוכים”, היה רושם בפתקאות קטנות כל רעיון העולה על מחשבתו, ואחר כך מצרף ומסדר את הרעיונות, ועושה מהם פרק שלם. וכן עשה מרן שליט”א עצמו בכותבו את מאמר “כללי הכתב והמכתב” (הנדפס בספרו “דרכי העיון”).