לשמחה מה זו עושה?

יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. יש הרואים ביום זה יום חג, עד כדי אמירת הלל, ריקודים ומחולות. ויש לעומתם הרואים ביום זה טרגדיה, מחמת שהמדינה היא חילונית וגורמת להרס בענייני תורה ומצוות.
 
לעומת זאת, יחסו של רבנו כלפי יום העצמאות היה מעורב. מצד אחד הוא סבר שכמובן יש להודות לקב”ה על כל הנסים שעשה עמנו בהקמת המדינה ושיבת היהודים לארצם לאחר כאלפיים שנות גלות. מצד שני, טען שאין לכך כל קשר ליום ה' באייר. וכן התנגד לציון יום זה באמירת הלל, וּוִתּוּר על אמירת תחנון.
 
בשיעור שהתקיים ביום העצמאות, פינה רבנו מזמן השיעור על מנת להבהיר לשומעי לקחו את ההשקפה הנכונה ביחס ליום זה. ואף שהיו בין המשתתפים כאלה שהיו חוגגים בדחילו ורחימו, לא חת לומר דעתו דעת תורה בפני כל. ואכן, רבים מהם שינו דעתם בעקבות דבריו.
 
בדבריו, הסביר שכמובן אי אפשר להתכחש לנס הגדול, שגבר חסדו של הקב”ה עלינו, ועם ישראל שב לארצו ולמולדתו לאחר כאלפיים שנה בהן היתה הארץ שוממה מבלי יושב. למרות נסיונותיהם החוזרים ונשנים של אומות העולם ליישב את הארץ, במשך כל שנות הגלות עמדה הארץ שוממה ומוזנחת^[1]. וכאשר הגיעו עם ישראל ליישב אותה, תוך שנים מועטות הצליחו להגיע מבחינה גשמית להישגים גבוהים, כאילו התחילו לבנותה כבר לפני מאות שנים. וכפי שכותב רש”י על הפסוק “והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה” (ויקרא כו, לב), שזו בעצם ברכה לעם ישראל, שהארץ לא תקבל את אויבינו, והיא תישאר עזובה עד שעם ישראל ישוב מהגלות. בל נשכח כי רק מספר שנים לפני כן הסתיימה השואה האיומה שכילתה שליש מעמנו, והנה הקב”ה פתח קרן אור של הצלה בבניית הארץ ובקיבוץ הגלויות. דורות שלמים ציפו וייחלו לנשק את עפרה של הארץ, ולא זכו, ואילו אנו מקבלים זאת על מגש של כסף. על כל הנסים והפלאות הללו, ודאי צריך לתת שבח והודיה יום יום להקב”ה.
 
אך אין לכל זה קשר עם קביעת יום ה' באייר כיום שמחה והודאה. אם בגלל שבאותו יום הכריז מי שהכריז על הקמת המדינה בתום המנדט הבריטי, אין בכך שום נס, וכי המכריז הוא הגואל המושיע? כלום שאל בעצת גדולי ישראל לפני שעשה את הצעד הזה?! אדרבא, למפרע התברר כי הכרזה זו היתה התרסה והתגרות מיותרת באומות, שתיכף קמו למלחמה, וכבר למחרת פלשו צבאותיהן של חמש ממדינות ערב לארץ, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות. אם היה שואל בעצת חכמים, היו מייעצים לו לעשות זאת בשקט ובצורה יותר מתוחכמת! תחילה לכבוש את המקומות ואחר כך להכריז, וכך לחסוך קרבנות רבים. ויש בכלל הטוענים שהוא מיהר להכריז באותו יום משיקול פוליטי, שמא יקדימנו ראש מפלגה אחר.
 
על כל פנים, אין ליום זה שום משמעות הגיונית של נס והצלה. תאריך זה הוא בסך הכל ציון דרך ליום שבו נפתחה מלחמה עקובה מדם על המדינה, מלחמה שהסתיימה רק אחרי שנה וחצי עם קרבנות רבים. היכן מצינו שקובעים יום הודאה והלל על יום שהתחילה בו מלחמה?! הנה, את נס פורים חוגגים ביום י”ד באדר בו הסתיימה המלחמה, ולא ביום י”ג באדר שנלחמו עם אויביהם, כמו שכתוב “ונוח בארבעה עשר בו ועשֹה אותו יום משתה ושמחה” (אסתר ט, יז). אדרבא, לציון תחילת המלחמה מתענים תענית אסתר.
 
והבדיל רבנו בזה בין יום העצמאות ליום כ”ח באייר – יום שחרור ירושלים, שהוא יום שמחה והודיה, שכן מציינים בו את יום שחרור ירושלים מידי הערבים, שמאותו יום אפשר היה להגיע לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי.
 
בעיה נוספת היתה לרבנו בנוגע להזדהות עם יום זה, מאחר שראשי המדינה שהחליטו לקבוע את יום העצמאות, בכלל לא חשבו בכיוון של הודאה לה' יתברך, לא הלל גמור ולא חצי הלל. וכי מישהו ראה פעם את ראש הממשלה אומר הלל ביום העצמאות?!…^[2]. מבחינתם, מהותו של היום בא לידי ביטוי בקרנבלים, פיקניקים, מצעדים, מטסים, דגלים, הדלקת משואות, ועוד שאר מרעין בישין שנוהגים בהם אומות העולם ביום חגיהם. מעשים אלו מבטאים 'כוחי ועוצם ידי', שזה ההיפך הגמור מהודיה לה'. וכי צריכים אנו להישרך אחריהם, ולתת הודאה לקב”ה דוקא ביום שהם קבעו?!
 
עקרון נוסף הדגיש רבנו: יש להבדיל בין הודאה לקב”ה שהביאנו לארץ ישראל, לבין להודות על המדינה והממשלה שכוונתם בעבר ובהווה לעקור תורה מישראל, ולשפוט את העם ככל הגוים. על כך כמובן אין שום מקום לשמוח, ולכן מה לנו להשתתף עמם ב'שמחתם'…
 
עם זאת, גינה רבנו את המתגרים בהמון העם החוגגים לפי תומם, ושורפים את דגליהם לעיניהם, מעשים הגורמים לחילול ה', ואין בהם שום תועלת. והסביר שהתייחסותנו ליום זה צריכה להיות בשב ואל תעשה, לא לחיוב ולא לשלילה.