לחצאין כשרה

ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו – כתב בעל הטורים שיש במבנה הארון דבר מיוחד שאין כמותו בשאר כלי המשכן, והוא שהיו כל מדותיו שבורות בחצאי אמות, אורכו, רוחבו וקומתו. ללמדך שכל מי שלומד תורה, צריך לשבר ולהשפיל עצמו, כפי שכתוב בפסוק “וממדבר מתנה”, ודרשו חז”ל שאין התורה נקנית אלא למי ששם עצמו כמדבר, ואינו מחפש כל מיני תוספות ותענוגים, ולמרות שחסרים לו דברים, ונראה בחיצוניות כמדות שבורות וחסרות, מסתפק בזה ושמח בחלקו, ורק ע”י זה הופך לתלמיד חכם שהוא ארון הקודש המכיל את התורה בטהרתה.

ועוד רמז גדול יש בענין מדות הארון, לרמז על צורת הלימוד של תלמיד חכם שבא ללמוד ולהיות כלי קודש ובית קיבול לתורה כעין ארון התורה, שעל ידי לימודו זוכה להאיר לעם ישראל, וכשהוא לומד תורה צריך להרגיש תמיד שהוא עדיין עומד באמצע לימודו, בחצי הלימוד, מצד אחד צריך לשמוח במה שלמד, ומאידך יש לו לדעת כי יש לו עוד ללמוד. ולכן צריך להרגיש שלמד כבר “חצי”, ולב חכם לימינו לשמוח במה שהשיג, אבל עדיין יש לו ללמוד כנגד זה. ולכן יחשוב תמיד שהוא נמצא באמצע, כי אם יחשוב שעדיין בידו את רוב העבודה, יתייאש מלהמשיך, ואם יחשוב שלמד את רוב לימודו, יתרשל ויסתפק בזה. וכן בכל קיום המצוות, אדם שכבר הגיע לאמצע הדרך, הוא ממשיך ועולה במעלות התורה לאורכה של התורה ולרוחבה ולגובהה ולעומקה של הלכה. וכמו שמצינו שהדריכו אותנו חז”ל ואמרו “לעולם יראה האדם את עצמו ואת כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב, שאם יעשה פעולה אחת, יכריע את כולם ואת עצמו לכף זכות”. וכן בלימוד התורה, יראה את עצמו שכבר עבר חצי הדרך, ועוד לימוד אחד הוא מכריע ומתקדם לשלמות.

מובא בספר אורחות יושר בשם ספר “חוט המשולש”: מעשה בבחור אחד כבן שבע עשרה שנה שלא למד מעולם, שבא לחתם סופר ורצה ללמוד. החת”ס ראה את חשקו ורצונו, וקיבל אותו, וביקש מהבחורים שילמדו אתו. אך זה לא היה קל, כי הוא היה קשה הבנה, ושוכח מהר, וממילא לא הצליח ללמוד כלום. אבל מרוב שקידתו לא עזב את התורה, והתמדתו עמדה לו, עד שבמשך הזמן הצליח וגם עשה פרי, ונעשה לתלמיד חכם גדול ורב עיר גדולה, והוזכר פעמים רבות בתשובות החת”ס. ולכל המעלות הללו זכה אותו תלמיד, בזכות חשקו להוסיף בשקידת התורה, עד שזכה להיות כלי מלא בתורה ובהלכה.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן