לחיות את האמונה

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם. 
עצם הליכת עם ישראל במדבר ארבעים שנה בלי מזון ובלי מחיה, וסיפוק צרכיהם כדי לחם לאכול ובגד ללבוש, לכאורה די בכך כדי ללמד אמונה גדולה ולהודיע שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ובפרט שכל אחד קיבל את מנתו במדויק – עומר לגולגולת אחד המרבה ואחד הממעיט, אחד המקדים ואחד המאחר. אם כן, מה הצורך ב”ויענך וירעיבך” העינוי והרעבון לשם מה ניתנו, ובתוספת “ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך” לחם כזה שלא נודע עליו מאז בריאת אדם הראשון, הרי כדי להודיע כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, די בכל לחם שימצא להם במדבר, בלי עינוי ובלי רעבון, כי סיפוק כל צרכי בני ישראל במאכל ובמשתה בשרב ובצנה, זה עצמו נס עצום?

מבאר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ”ל בספרו “משנת רבי אהרן” כי בלי “ויענך וירעיבך” יהיה חסר ב”למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, שכן אדם שאינו רעב, אינו חי את האמונה, וגם אם יקבל בצורה פלאית במדבר השומם לחם רגיל שאוכל הוא ואבותיו, לא ירגיש את גודל הנס. ולכן היה כאן צורך הכרחי להכניס את עם ישראל למצב של “ויענך וירעיבך” ולתת להם מן “אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך”, כדי לחיות את האמונה כי “על כל מוצא פי ה' יחיה האדם”.

מסופר על אחד מגדולי תלמידי המשגיח הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל, שלא היו בידו אמצעים להשיא את בנו בכורו, ועלה במוחו רעיון לפנות אל רבו, רבי יחזקאל, ולבקשו כי יכתוב לו מכתב המלצה על מנת שיביאו לידידו, מתלמידי רבי יחזקאל, שזכה לעושר רב והוא גר בארה”ב, כדי שיתמוך בו לצורך נישואי בנו. כשהגיע לרבו ושטח בקשתו, הסתכל רבו בפניו ואמר לו משפט אחד: דע לך! הקב”ה יודע בדיוק מה אתה צריך ולכמה אתה זקוק! לימים, סיפר אותו תלמיד כי מלים אלה שיצאו מפיו של צדיק וקדוש שכל חייו היו אמונה, חדרו ללבו ופעלו ישועות לא רק בנישואי בנו הראשון, אלא בנישואי כל ילדיו, ובכל ענייניו ראה סייעתא דשמיא בזכות האמונה שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם.