לא להיגרר!

רק חזק לבלתי אכול הדם – רש”י הקדוש מביא את דברי בן עזאי שאומר כי לא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד עד כמה יש להתחזק במצוות, שכן אם הוצרך הכתוב לחזק באזהרתו על אכילת דם שקל להישמר ממנו, כי נפשו של אדם קצה בו, ק”ו לשאר המצוות. ומדוע צריך חיזוק כ”כ גדול דוקא באכילת דם, עד שנאמר בו “רק חזק” ולא נאמר כן למשל באכילת נבלות וטרפות ודומיהן?

התורה כותבת חיזוק זה בפרשת “כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר”, האדם המתאוה לאכול בשר, מגרה בעצמו את היצה”ר, ובמצב כזה יש השפעה גדולה ליצר הרע ואין לו גבולות, ואז עלול להיכשל גם בדבר שקץ בו, כמו שמצינו באדם הראשון שכיון שחטא באכילה מעץ הדעת, חש בחסרון, אמר לו הקב”ה: “וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ” (בראשית ג, יא). ברגע שמגרה האדם את היצה”ר, גורר אותו הדבר לדברים שהוא לא היה מגיע אליהם כלל ועיקר.

לפיכך, החיזוק לבלתי אכול דם, אינו מתחיל באכילת דם, אלא הרבה לפני כן, כשמתחיל בתאוות בדברים המותרים, כמו שהתורה מאריכה בהמשך את ענין התאוות ואומרת “כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם”, ומבאר הכלי יקר כי כל התאוות באות כשהמקום – בית המקדש, רחוק מהעיניים והלב, אך כשהפסוק “שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט” עומד בזכרונו תדיר, זוכה להשמר מתאוה, ולא רק ינצל מאכילת דם שנפשו של אדם קצה בו, אלא ינצל מכל נדנוד של חטא.

מסופר על החפץ חיים אשר לעת זקנותו הוצרך לצאת לנסיעה בעגלה מעיירתו ראדין. כשהגיעו לעיר לאחר נסיעה ארוכה, היה מתנמנם, אך הנה דבר פלא, מפעם לפעם היה מתעורר ומזדקף ואח”כ ממשיך בתרדמתו. התבונן תלמידו ועמד על הדבר, כי בכל קרן זוית בו היה בית תיפלתם של הנוצרים, וסמל שתי וערב שהוא סמל העבודה זרה שלהם מתנוסס עליו, היה הח”ח ננער תוך כדי תנומה ומזדקף, כדי שחלילה לא יהיה נראה כמתנועע כנגד העבודה זרה, וזכה שהתקיים בו “רגלי חסידיו ישמור”, שכיון שכל ימיו נזהר במצוות התורה, מן השמים שמרוהו.