לא חסר לי כלום

והיתה להם כהונה לחוקת עולם ומלאת יד אהרן ויד בניו – כניסתם של אהרן ובניו לתפקיד כהני ה' נקראת “מלוי ידים”, וכפי שמפרש רש”י הקדוש בפסוק זה. אך יש להבין, מדוע הפסוק קורא לכניסתם של אהרן ובניו לעבודת הקדש בשם “מילואים”, לכאורה מתאים יותר לקרוא לכך בשם “התחלת העבודה וחינוכה” כי הרי השם “מילואים”, מסמל השלמת ושלמות העבודה, ועבודת המשכן עוד לא התחילה, ובודאי שלא מילאו את משימתם?

אלא, מבאר בספר “קדושת לוי” לרבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ”ל, שבענייני עולם הזה לא ימצא שהאדם ישיג שלמות. אדם החפץ בתענוגים גשמיים, תמיד יחסר לו. לדוגמא: אם יש לו תענוג מכסף רב, הרי שחסר לו הזמן ליהנות ממנו ותמיד רודף אחריו, שכן אם יהנה מכספו יפסיד ואז יצטרך לעבוד, וכמה שישיג ויצליח, ירצה לקבל יותר, וכאשר שואף ליותר הוא כבר אינו מסוגל ליהנות ממה שכבר יש לו. כידוע, העולם תמיד מתחדש וטבע האדם להשיג את החדיש ביותר, ולעולם לא ניתן להשיג את המקסימום. כמו שמצינו במגילת אסתר, שאמר המן לזרש אשתו “וכל זה איננו שוה לי”. למרות עושרו הגדול ורב בניו לא שבע ולא שמח בכלום, כי כך דרך קניני עוה”ז, כמו אדם המנסה להרוות צמאונו במים מלוחים אך לשווא, כך הנפש לעולם לא תימלא. אלא שבקנינים רוחניים, הענין שונה. האדם העסוק בעבודת הבורא, חש שלם בכל, ולכן אמר הכתוב בכהונת עולם “ומלאת” יד אהרן ויד בניו, שע”י עבודת ה' תהיינה ידיהן מלאות כל טוב, יתמלאו בנועם ותענוג עליון, ולא יחסר להם דבר. ולכן נקראו “ימי מלואים”, כי רק בעבודה ובדרך זו מסוגל אדם לחוש טעם שאינו חסר.

מסופר על עשיר גדול שהגיע לביתו של תלמיד חכם. למראה הבית הפשוט והריהוט הדל, פקח זוג עיניים נדהמות ושאל: כיצד אפשר לחיות כך?! הוא הפנה את שאלתו אל רבי אליהו לאפיאן אשר השיבו בפסוק “ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב”. לא נאמר שיהיה להם כל טוב, אלא שלא יצטרכו זאת ולא יחסר להם מאומה, כי הם דורשי ה', וזה ממלא אותם בשפע ונועם עליון ויש להם את הטוב האמיתי בחיים.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן