כחודו של מחט

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה

החפץ חיים מבאר כי הראייה הזו, שראה את המלאך שבא לרפותו, היא שהעניקה לו את הכח לרוץ לקראת המלאכים, למרות היותו זקן מופלג בחום היום וביום השלישי למילתו. ואחר כך “וימהר אברהם האהלה” “ואל הבקר רץ אברהם”. ואע”פ שידע שלא יוכל לעשות מאומה מפאת חולשתו, בכל זאת ישב בפתח האהל ועשה כל מה שביכולתו, ומן השמים סייעוהו להשיג חפצו, ובזכות המאמץ הזה זכה לרפואה מיידית ולכוחות גדולים שלא כדרך הטבע.

כך בכל ענין ברוחניות. על האדם לפתוח פתח כחודו של מחט, ואז יפתחו לו פתח כפתחו של אולם, כמו שמצינו בבתיה בת פרעה שהושיטה ידה לקחת את התיבה לעזור לילד שהיה בוכה, וזאת על אף שידעה כי בדרך הטבע אין ידה מגיעה עד לשם, אך היא מבחינתה עשתה את המקסימום ונעשה נס שנשתרבבה ידה אמות הרבה. ואם לא היתה מתאמצת לכך, לא היתה זוכה לגדל את משה רבנו ולהתגייר ולהיכנס בחייה לגן עדן.

כאשר בנה הרב כהנמן זצ”ל את בנין ישיבת פונוביז', תכנן את אולם היכל הישיבה שיהיה ענק במושגי אותם ימים, וכשהיה באסיפה של רבנים שהתקיימה באותה עת, נדו לו הכל בראשם, ושאלו מהיכן תאסוף בחורים כה רבים, אחר השואה שנשארו אחד מעיר ושניים ממשפחה, אולי תבנה קודם מקום קטן, ואח”כ תגדיל לפי הצורך. ענה להם הרב בבטחון: יש לנו הבטחה “כי לא תשכח מפי זרעו” התורה תגדל בלי קץ ותכלית בלי שום ספק. אין כאן הימור. השאלה היא רק מי יזכה להיות ממקימי התורה וממחזיקיה.