זריזות למצוות

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה – כתב רש”י: “אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות”. יש להבין אם נאמר שיש צורך לזרז, ודאי שהזירוז הוא בכל זמן ועידן, לשעה ולדורות, ומדוע יש צורך להדגיש זרוז מיוחד לדורות?

מבארים המפרשים כי טבעו של עולם הוא שכל דבר חדש מעורר את האדם, ובפרט בדבר שהוא נהנה ממנו, אך ככל שמתרגל אליו ההתלהבות דועכת. ואם מדובר במצוה, הוא עושה זאת בפחות מרץ ושמחה. וכל זה נאמר בדור שנאמרה בו המצוה, קל וחומר לדורות, שכשהמצוה כבר מתקיימת זמן רב, חסר בחידוש שהיה בזמן הציווי הראשון. וביותר זה נאמר על מצוה שאדם נהנה ממנה, אבל בקרבנות הנשרפים על המזבח כל הלילה, האדם אינו נהנה, רק מרגיש הפסד וחסרון כיס, ולכן קשה מאד לקיים מצוה זו בשמחה כאילו הוא עושה זאת בפעם הראשונה. לכן אמרה התורה צווי מיוחד שבקרבנות הללו יזהר מאד מהעצלות, כי עיקר המצוה איננה יקידת האש על המזבח בלבד, אלא התלהבות הכהנים בהקרבת הקרבן שהיא שמחה של מצוה, כי השמחה של מצוה איננה תוספת והידור מצוה אלא היא הנשמה של המצוה, ובהעדרה חסר למצוה את נפש המצוה, ולכן היו צריכים הכהנים להיות זריזים בעבודתם כי זאת עיקר עבודת הכהונה, ההתלהבות והרצון והשמחה של מצוה.

פעם הגיע החפץ חיים לעיר לידא. כאשר התאספו אנשי העיר לשמוע את דבריו, סיפר: פעם נכנסתי בעיר מגורי ראדין למקווה והמים היו קרים. שאלתי את בעל בית המרחץ: מדוע המים כל כך קרים? והוא ענה לי: רבי, את כל המים שהיו בדוד החם שפכתי למקווה. נגשתי אל הדוד החם ומיששתי אותו ונוכחתי לדעת שהדוד של המים החמים פושר. עתה הבנתי מדוע המים הפושרים ששפכו ממנו לתוך המקווה לא הצליחו לחמם את מי המקווה הקרים. מים פושרים אין בכוחם לחמם מים קרים. פניתי אליו והסברתי לו: כדי לחמם את מי המקווה הקרים צריך שהמים ששופכים מהדוד החם יהיו רותחים או חמים מאוד. רק באופן זה יתחממו המים הקרים שבמקווה.

“עת צרה היא ליעקב”, פנה החפץ חיים לקהל בלהט ואמר, הרבה מאחינו פרשו מדרך התורה והקור וקיפאון מתורה ומצוות השתלטו על דרך חייהם. מוטל עלינו לנסות להצילם, לנסות לקרבם ולחמם את לבם בחומה של היהדות. באיזו דרך נצליח בכך? רק כאשר נהיה חמים ולוהטים באש קודש, רק כאשר לבנו יהיה ער לכל דבר שבקדושה, נוכל להעביר חום זה גם לאחרים.