והאמת לעולם עומדת

יעקב אבינו שומע כי “עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים”, והוא לא מאמין, למרות שמסרו לו את כל הסימנים, אך כשאמרו לו את הסימן של הענין בו היו עוסקים כשפרש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, מיד “ותחי רוח יעקב אביהם”, וזהו שנאמר “וירא את העגלות אשר שלח יוסף” ולא נאמר “אשר שלח פרעה”. כך מביא רש”י, והדבר צריך טעם מדוע האמין יותר לסימן זה, הרי נאמרו לו לפני כן סימנים מובהקים שלא סיפקו אותו?

הדבר מתבאר ע”פ הפסוק “תתן אמת ליעקב”, האמת של יעקב היא דברי תורה, שהם אמת מוחלטת, אינם משתנים בזמן מן הזמנים, וטעמם לא פג. לדברי התורה יש כל הזמן כח התחדשות ותוספת עד לבלי קץ ותכלית, וכיון שנתנו לו האחים השבטים הקדושים סימן ואות אמת בדברי תורה, היה בטוח שהדבר אמת וקיים גם בלי לראות ובלי לדעת, כי זה כוחם של דברי תורה.

על זה אמרו חז”ל 'בראתי יצה”ר בראתי לו תורה תבלין'. יצר הרע הוא כח השקר והדמיון שמראה את כל השקר והדמיון של העולם כאילו יש בו תועלת וממשות, כמו בחטא האכילה מעץ הדעת שנאמר “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל”. האדם מטבעו מתפתה לשקר ולדמיון, ורק כח אחד יכול לפוצץ את בלון הדמיון ולפוצצו כליל, וזהו כחה של התורה בטהרתה, לאמיתה של תורה.

מסופר על הרב מפונוביז' שהיה בא למוסד שהקים וטיפח – “בתי אבות” לילדים יתומים נצולי השואה לפני שהיו הולכים לישון, והיה מדבר על לבם על מעלת לימוד התורה שהם לומדים, ואמר להם: הרי ידוע בשם השל”ה הקדוש שיש למתפלל להזכיר שמו בפסוק בסוף התפלה כדי שלא ישכח את שמו ליום הדין, וזה פלא הרי אדם שמע את שמו עשרות פעמים ביום, ודוקא את זה הוא לא יזכור, ומה כן יזכור, רק את הרמז של שמו בתוך הפסוק שמזכירו שבשעת התפלה, איך זה יכול להיות? התשובה היא: לעתיד לבוא כל דבר שאינו קשור לקדושה נאבד ונשכח, כי הוא דבר שאין לו קיום, ורק דבר קדוש יישאר ויהיה לו קיום. שפת אמת תכון לעד.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן