המוסר לאלוקים הוא!

אדם מוכרח לבנות את מוסרו בהתאם למוסר התורה. כאשר אמות המדה המוסריות נובעות מעמדה חיצונית ועליונה שהיא תורת אמת, והיא זו הקובעת מה מוסרי ומה לא, גם אם לפעמים נדמה כי המעשה אותו רוצים לעשות הוא מוסרי, חייבים להתיישר עם המוסר האלוקי של התורה, שעל נכונותו אנו סומכים במאת האחוזים.
 
אדם אינו יכול להחליט לעצמו מהו המוסר הנכון, שכן הוא משוחד, וכפי שנאמר: “כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו” (משלי כא, ב). כאשר המוסריות באה מכח ההגיון האישי, השכל מגויס באופן אוטומטי לטובת היצר, ו”יצר לב האדם” כידוע “רע מנעוריו”. כך שהמוסר הפנימי ישתנה בהתאם לרצונותיו, מאווייו ונגיעותיו האישיות.
 
על המוסר איפוא לבוא ממקור חיצוני, כזה שלאדם עצמו אין שליטה על החלטותיו. המקור היחיד למוסר כזה, יכול להיות רק ה' שהוא יצר את העולם ואת האדם ויודע מה היה ומה יהיה. רק הוא היחיד שיכול לדעת בדיוק מה נכון לעשות ומה לא מתוך מבט על המכלול כולו.
 
רבנו עובדיה מברטנורא (בתחילת מסכת אבות), התמה מדוע המקום היחיד בו בחרה המשנה להדגיש את העובדה ש”משה קבל תורה מסיני”, הוא בתחילת פרקי אבות, והלא התורה כולה ניתנה בסיני? ומיישב שמסכת אבות עוסקת בנורמות התנהגותיות ודרך ארץ, והיה מקום לטעות ולחשוב שחכמינו בדו מלבם את דרכי ההתנהגות והנימוס, כמו חכמי אומות העולם שחיברו ספרי מוסר שבדו מליבם, לכן בא התנא ומדגיש שאת כל הנלמד בפרקי אבות קיבל משה בסיני ומסרם ליהושע עד החכמים שחיברו את מסכת אבות.
 
רעיון דומה כותב הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל בספרו “קול יהודה” על הפסוק “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” (שמות כא, א), וכתב רש”י “ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני”. ויש לשאול מפני מה הוצרכה התורה להדגיש שהחוקים שנאמרו בפרשת משפטים ניתנו בהר סיני, עובדה שלא צוינה לגבי שאר המצוות? אלא מבאר הגר”י צדקה שפרשה זאת מדברת בענייני משפטים ודינים שבין אדם לחברו, והיה מקום לומר, שדוקא מצוות שבין אדם למקום ניתנו מהר סיני, ואילו מצוות שבין אדם לחברו, החברה יכולה להסכים בעצמה על חוקים ותקנות כפי רצונה. לכך באה התורה ומודיעה “וְאֵלֶּה” עם ו' החיבור, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני.