הגאון רבי מרדכי סגרון זצ"ל – חלק ג’

ארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל היתה עזה ונאמנה, כמה השתדל נמרצות לעלות לארץ ישראל, תמיד היה מדבר בשבחה וערכה, שמחתו גדולה היתה כשזכינו להקמת מדינה בשנת תש”ח. פעם בחוצה לארץ אדם אחד דיבר לשון הרע על ארץ ישראל, ושמע רבנו ז”ל ורצה לעשות לו נידוי. ועיין בירחון “השושנה” שהיה יוצא לאור בחו”ל באי ג'רבה חוברת ד' סימן ל”ג, איך ביאר ברחבה נוסח הרחמן שאומרים בברכת המזון על עליית הארץ וכו'.
ושמעתי מפי קדשו הטהור בשנותיו האחרונים, כשהיה מרותק למטה בכמה יסורין, שאמר לי כך: מאחר וזכיתי לעלות לארץ ישראל, זה העיקר, וכל מה שאני עוד חי זה מתנה מאת ה'. הנה שלך לפניך שהאושר בחיים שלו היה העיקר לעלות לארץ ישראל. היה שואף לגור בטבריה ומפני סיבות טכניות לא עלה בידו, אך סוף כל סוף זכה להקבר בעפרה. והרי זה על דרך שאמרו חז”ל בגמרא (כתובות דף ע”ה ע”א) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון, אמר ר' מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה.

ארבע אמות של הלכה. היה לומד בקביעות ארבע אמות של הלכה משהיה בעירו אי ג'רבא בוקר וערב. וכן כשנכנס לתפקיד רבני בכפר מדנין, ובכפר תיטאוין, וגם פה מושב זמרת, תמיד התאמץ שלא לבטל זה כלל. וכבר ידוע מה שאמרו חז”ל [ברכות דף ח' ע”א] מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ואפילו בעת זקנתו ואפיסת כוחו, היה מעמיס על עצמו שלא לבטל קביעותו ללמד התלמידים בבית הכנסת או בביתו עד שעה מאוחרת בלילה.

אמונה וצדק. עבד את הציבור באמונה, ולכל בצע לא פנה. לא היה שב מפני כל, וכל דבר הנוגע לדת ומוסר ולחינוך היה מתריע ומוכיח בפה רך ובפרך. ובמתק שפתיו ימית רשע [ע”פ ישעיה יא, ד], היינו ימית כח הרשעות והטומאה. ועיין למוה”ר שואל ונשאל ח”ג סי' שס”ז איך מורינו ז”ל מסביר למוה”ר המחבר ז”ל איך להתנהג עם הציבור באריכות אפים, דברים יפים ונעימים ונפש היפה גומעתם כשהם חיים, ובמקום ענוותנותו תמצא גדולתו, בדבר שנוגע לדת ולהלכה לא היה שב מפני כל ואמת יהגה חכו. שמעתי כי פעם אחת בימים הנוראים היה אדם אחד עוזר לו בחזנות בכל שנה, שנה אחת כשעלה לתיבה לעזור לו, הוריד אותו ואמר לו במפורש: “אתה מדבר לשון הרע, אסור לך להיות חזן”. ומזה תקיש להנהגתו הציבורית.

ברכה ותפלה. תפלותיו וברכותיו היו תמיד מלה במלה בכוונת הלב ומחשבה טהורה. ובפרט בימים הנוראים היה מתפלל בדמעות ובבכי. וכידוע מדברי בעלי המוסר שהבכיה וההתעוררות שתהיה לאדם בתפלתו, מורה על טהרת וזיכוך נשמתו. ושמעתי כי מורנו הרה”ג הרב חיים חורי זצוק”ל וזיע”א שאל פי הרה”ג הרב פראג'י עלוש זצוק”ל וזיע”א שהיו משרתים בקודש ביחד בעיר גאבס, איך כשהוא מתפלל בציבור מוריד דמעות כמים, מה שאינו מצוי אצלו? ויענהו הרב עלוש ז”ל עד שתתבגר עוד בשנים תזכה לזה. והוסיף להסביר לו: כל זמן שהאדם נוטה לחומריות היותו צעיר לימים, קשה לו להשיג דבר זה.

בטחון. היה בעל בטחון גדול ובכל דבר היה לבבו סמוך ובטוח בה', ולא היה ירא מפתע פתאום, והיה ה' מבטחו וכל אשר היה עושה מצליח בידו.

גמילות חסדים. היה גומל חסדים טובים עם הזולת בגופו ובממונו. [ומסופר על גיסו בעל אחות אשתו רבי מעתוק מאזוז זצ”ל (בעל ספר מתוק מדבש), כשההצלחה לא האירה לו פנים במלאכתו באי ג'רבא, הזמינו רבנו לביתו במדנין והיה עוזר לו בפרנסתו ע”י לימוד ילדים וכיוצא]. ואם ידע או שמע שיש אדם מישראל תפוס אצל המלכות מצד איזה עלילה וכיוצא, היה הוא עצמו טורח ללכת לממשל להליץ ולהעתיר בעדו לשחררו, ופעמים נעזר באנשי הוועד של הקהילה.

דיינים ורבנים. עם כל אשיותו הגדולה בתורה ובהלכות, בכל זאת תמיד היה מחווה דעת הרבנים נוחי נפש בעיר מולדתו אי ג'רבא, כאשר יראה הקורא בספרי שואל ונשאל ד' חלקים כמה שאלות ממנו, וכן בספרי שמחת כהן ז' חלקים כמה שאלות ממנו, וכן בספר ישיב משה ז”ל. וכל זה נובע מצד הענוה שלא היה מעריך עצמו לפסקן מומחה.

דרשן. דרש בציבור עשרות שנים בענוות חן ושפלות רוח, אם זה בשבתות, אם זה על ארון הנפטרים, אם זה בשבעת ימי אבילות, ועוד בכמה ארועים שונים. ודבריו היו עושים את שלהם להחזיר הציבור למוטב.

השתדלות. היה משתדל בכל כוחו לטובת התורה, החינוך מוסדות העיר, לאברכים לומדי תורה לקרב להם התועלת. ובדרכו הברוכה זאת זכו אברכים להמשיך בלימודם עד שזכו לכתרה של תורה ולשימוש בציבור.

ותרנות. היה ותרן בגופו ובממונו, ובפרט בענייני צדקה וקניית ספרים ללמוד בהם הוא או בנו. וכן להשאיל לאחרים ספריו יקרי הערך על הש”ס והלכות, ובפרט לתלמידיו. וכבר ידוע מה שאמרו חז”ל [כתובות דף נ' ע”א] על פסוק עושה צדקה בכל עת, זה המשאיל ספריו לרבים.

זכות הרבים. כל ימיו ושנותיו היו קודש ללמוד וללמד לשמור ולעשות, להורות האסור והמותר, הטמא והטהור, להחזיר בני אדם למוטב בדרשותיו, להעמיד תלמידים הגונים לשרת בקודש. וכל זה נזקף לזכותו וצדקתו עומדת לעד.

זכות. תמיד היה מלמד זכות על כל אחד מישראל וכדברי התנא באבות [פ”ב משנה ד']: ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ובפרט אם שמע איזה קטגוריה על כללות ישראל, היה משתיק המדבר באומרו: ישראל קדושים הם! רק הגלות הוא שהעבירם על דעתם ודעת קונם.

חכמים. אהב חכמי תורה ולומדיה, ולא היה מוכן לשמוע בזיון של תלמיד חכם ושותק. וכן תלמידיו כשהיו עדיין לומדים אצלו, אם מרגיש ורואה שיש מהתלמידים הזקוק לעזרה היה מקרב להם התועלת, ולקיים דברי חז”ל [נדרים דף פ”א ע”א] הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה.

חולאים. יסורים קשים פקדו אותו וכרסמו בגופו, אם בשנותיו האחרונות ואם זה לעיתים גם בעודו בריא. והוא ז”ל נענע בראשו לגלי הזמן, והתאמץ בעבודת הבורא שלא לבטל שום מצוה מהמצוות בגלל מחלתו. וכידוע מדברי חז”ל בגמרא (ברכות דף ה' ע”א) איזהו יסורין של אהבה? חד אמר שאין בהם ביטול תורה.

טהרה וקדושה. היה מתרחק ונזהר הרבה מכל נדנוד של ספק איסור. ובפרט בענייני שחיטה, שהיתה תקנה בחו”ל [עיין ברית כהונה חלק יו”ד מערכת ב' אות י'. ע”ש] לא לשחוט בהמות רק על ידי שני שוחטים, אחד בודק הסכין ואחד שוחט, אם יקרה ואחד מהשוחטים נעדר, היה מטריח עצמו לבית השחיטה שהיה רחוק הרבה מהעיר להיות שוחט שני.

טבילה. היה רגיל לטהר עצמו במקוה טהרה בערבי חגים ובערב ראש השנה ויום כיפור, ובשאר ימות השנה היה עושה טבילת ידים.

טבע. טבעו היה ממוזג נחתן ועניו, סבלן ונוח לשמים ולבריות, מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. וכידוע מה שאמרו חז”ל במסכת יומא [דף כ”ג ע”א] שעליו נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

יראת ה'. הכרת פניו ענתה בו כי יראת ה' חופפת עליו, ומראה פניו היו זוהרים ובהירים כזוהר השמש, ומראה דמות דיוקנו מטילה אימת כבוד למי שמדבר אתו. ובוודאי שזכה לזה מרוב קדושתו וטהרתו.

יושר וצדק. כמה היה מתרחק מכל חשש של גזל ח”ו. ותמיד היה פנקס מוכן מכיסו לרשום מה שהוא מחוייב לאחרים, ומה שאחרים חייבים לו. והיה רושם מיד לא לשכוח.

כבוד. לעומת שהוא עצמו היה מתרחק מהכבוד, הוא היה מכבד אחרים והיה מקיים דברי התנא באבות [פ”א משנה י”ב] הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. והיה מכבד ומקרב גם אנשים פשוטים שאין בהם ריח של תורה לדבר אתם דברי מוסר וכיוצא, ובזה היו נמשכים אחריו ליראת ה'. וכידוע מדברי חז”ל שזה היה טעמו של אהרן שהיה מתקרב לבריות, כדי שיהיו זהירים במעשיהם מחשש אולי ישמע אהרן ויתרחק מהם.

לולב. היה עושה מאמץ להשיג ולקנות אתרוג נאה, לולב נאה, הדס נאה, ערבה מהודרת, אפילו שיהיו במחירים קצת גבוהים מהפשוטים. וגם בשביל הקהל היה קונה רק על צד היותר טוב, כדי לזכות הרבים. וביום הראשון של חג הסוכות שחיוב נטילת הלולב מדאורייתא, היה עומד על התיבה בכבודו ובעצמו ליד הלולב והאתרוג של הקהל, להורות לכל אחד ואחד איך סדר נטילת לולב וברכתו. וכן אם הוא עונד טבעת להוריד אותה [עיין חזון עובדיה-סוכות עמוד תי”ז]. ובפרט לילדים של חינוך היה מחזיק עמהם הלולב והאתרוג בזמן הברכה כדי שלא יזכו בו הם שאינם יכולים לזכות אותו לאחרים אחריהם וכידוע מדברי הפוסקים ז”ל.

לשמה. כל מעשיו וצדקותיו ותורתו היו לשם שמים באמת ואמונה, על כן רוב מעשיו היו בהצנע לכת. גם בסוף ימיו עשה התיקון שסידר הגאון חיד”א ז”ל לשוחט שיצאה שגגה מתחת ידו. גם היה מצווה לתלמידו לתת לו מלקות כל שבוע, ושלא ישמע אף אחד.

ללמוד וללמד. קיים זה במלוא מובן המלה. יום יום היה מלמד התלמידים, וגם בלילה חוזר אתם שיעור בגמרא. ובשעות הפנאי שיש לו היה מונח בכיסו כבר מן המוכן משניות ולומד בהם וחוזר חלילה. ובהיותו במקומות שאין לו אפשרות להחזיק בספר ללמוד בו, היה מהרהר בדברי תורה. וכשהיה חוזר לביהכ”נ ללמד את התלמידים, כמה פעמים אמר לנו כי בהיותו מהרהר בדברי תורה נתיישבה לו קושיא בסוגיא פלונית.

לימוד. היה נזהר מאוד שלא לדבר דברי חול כשהוא עוסק בדברי תורה, ואם איתרמי להיות מוכרח לדבר, אם זה ענין צרכי רבים וכיוצא, היה סוגר הספר ואומר: ברוך ה' לעולם אמן ואמן. שזהו סימן שגמר הלימוד ואז מתחיל לדבר, וכשגומר דבריו חוזר ללימודו.

מורה. ישב על כסא ההוראה עשרות שנים, והיה מיראי הוראה, ותמיד על הרוב שאל חות דעת רבני העיר ג'רבא, ולפעמים מתייעץ עם רבני המקום. וראה בספר שואל ונשאל ח”ג סימן קע”ז איך כתב לו מורנו מוהרמ”ך זצ”ל בזה הלשון: שמחתי מאד על שקידתו בדבר הלכה, ובטוח אני כי בעזרת האל וישועתו כי בלכתו בדרך ישרה זו, ישיג המטרה בימים לא כבירים להיות מורה הוראות בישראל. ע”כ. ודבר רבנו משה איש האלהים אמת, ונתקיים ברבנו ז”ל איחוליו וזכה להיות מורה הוראות בישראל עשרות שנים.

סיום. בבואו לכפר תיטאוין היה עושה כל מאמץ לגמור מסכתא עם התלמידים או הוא עצמו, ובערב פסח היה עושה סעודת סיום בביתו עם תלמידיו והציבור הבכורות, ואחר כך לומד עם התלמידים הסגולה [של מהר”ש מאסטרופולי הי”ד] לערב פסח.

סבר פנים. עם מדותיו הטובות, היתה לו מדה חשובה שהיה מקבל כל האדם בסבר פנים יפות, אפילו בזמן שמצבו לא מרשה להתנהג בזה, תמיד התאמץ להעלים צערו ויגונו ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

ענוה. עם כל האישיות של גדולת חכמתו בתורה וביראה ובהרבצת תורה וברבנות ובהעמדת תלמידי חכמים המשרתים בקודש, בכל זאת לא היה מחזיק טובה לעצמו והיה עניו באמת, וקיים דברי התנא באבות [פ”ב משנה ח'] אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך.

פיו ולבו שוים. איש תם וישר צדיק וטהור, ורחוק מכל רמאות ופוליטיקה, ולא ידע להחניף ולהתרפס כלל וכלל, רק האמת היה נר לרגליו.

צדקה. נתקיים בו הכתוב [משלי כא, כא] רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. כשהיה רבנו ז”ל מדבר לציבור להתרים אותם לצדקה ולגמ”ח, היו דבריו נשמעים והיו נותנים לו בעין יפה ורוח נדיבה ובכבוד גדול. והוא ז”ל היה מחלק אותם לנזקקים ובפרט בערבי חגים, ובפרט מן הפרט לתלמידי חכמים ויראי ה' העניים והצנועים, היה נותן להם בעין יפה.

קדושה. היה מתנהג בקדושה ובטהרה, וכמה היה נזהר להתרחק שלא להשתתף במסיבה של חתן וכלה שיש בה שירי עגבים וכיוצא. ובהיפך תמיד היה מדבר ומבקש מהחתנים שלא יזמינו משוררים אלא רק יראי ה' שכל שיריהם הם שירי קודש ותשבחות לה'. [ובספר קדושת העינים פרק י”ד (עמוד רנ”ב) כתב על רבנו וזה לשונו: היה איש קדוש ששמר על עיניו במסירות, בעת שהיה דיין היתה דרכו שבעת שהיו נכנסות נשים היה מסובב את פניו לקיר ומדבר עמהם בלי לראותם. פעם באה אשה מסויימת ודיברה עם הרב בבית הדין, בראותה שפניו אל הקיר חשבה שאינו מקשיב לדבריה, הסתובבה לכיוון פני הרב, הרב כמובן כדרכו בקודש הסתובב עוד יותר בכדי לא לראותה, אולם היא המשיכה להסתובב אחריו בחושבה שכשאינו מסתכל עליה גם אינו שומע, וכך היתה מדברת והוא מסתובב עד שהלכה לה. מגודל קדושתו ראו אצלו דברים הפלא ופלא, פעם ביישו עשיר קמצן מפני שחכה הרב בהגיעו ל”ברוך שאמר” לעשיר אחד שהיה מתומכי התורה, והלה התריס בו שזהו טורח ציבור. אולם הרב לא השיב ועוד באותו יום נפטר אותו עשיר, וכשסיפרו זאת לרב אמר: איני יודע בכלל מה עשה לי…].

רחמנות. היה רחמן גדול, ובראותו בימות החורף אדם שאינו לובש בגדים חורפיים חמים כמו שצריך, או מרגיש ושומע שיש מי שחסר לו פרנסה, ובפרט אם יהיה אחד מיראי ה' ובעל תורה, היה פושט ידיו ורגליו לעזור לו בסכום יפה אם מהקופה שיש בידו, אם מקופת הקהל.

שלום. היה אוהב שלום ורודף שלום. השתדל בכל כוחו לעשות שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ובנועם שפתיו היה מרגיע הרוחות. והופעתו הקדושה והבעת פניו הטהורים היו מטילים אימת כבוד על היריבים לקבל דבריו ולהשלים ביניהם.

שבת. כמה היה זהיר בקדושת השבת, ומוכיח לציבור להזהר בשמירתה ולקדש השבת בשעה הנכונה. ובערב שבת קרוב לכניסת שבת, היה שם לב אם יש מי שלא סגר חנותו היה הולך אליו בכבודו ובעצמו לחנות וסוגר לו הדלתות, ומזהיר אותו שלא יחזור עוד לסורו. ובפרט לחנויות המוכרים יין כשר ליהודים, לפעמים מרוב לחץ הקונים מתעכבים מלסגור החנות מוקדם, היה הוא הולך להם ומזהיר אותם על זה כנזכר. וכן במוצאי שבת לא היה נותן ומרשה לקהל להתפלל רק עד שיהיה ודאי חול.

שמחה. כמה היה שמח בשמחה של מצוה כמוצא שלל רב. וכן בהוצאת ספריו לאורה בחייו היה שמח הרבה, וכמה טרח בבירורם למסור אותם להגאון המופלא הרב מקיקץ שאול שלי זצוק”ל וזיע”א לסדרם ולבררם. וכבר ידוע גודל השכר של השמחה שעושה האדם בקיום המצוות, שזה מוכיח שמעשיו לשם שמים לעשות רצון בוראו.

תלמיד חכם. נתקיים בו דברי חז”ל בגמרא (ברכות דף י”ט ע”א) צורבא מרבנן קדושא בריך הוא תבע ביקריה. ומי שהיה נוגע בכבודו היה נענש, למרות שהיה עניו ומוחל על כבודו. ונראה הטעם כדברי חז”ל בגמרא (קידושין דף ל”ב ע”ב) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והצדיק נקרא מלך כידוע מאן מלכי רבנן, ולכך אפילו שהוא מחל על כבודו, אין כבודו מחול כלפי שמיםו. ופעם אחת גוי פגע בכבודו ולאחר ימים מועטים נסתמא מעיניו כל ימי חייו.

תפלה. כשהיה מתפלל היה מתבודד עם קונו, ולא היה רשות לאף אחד לדבר אתו או לשאול אותו וכיוצא, וכל כולו היה קשור בדיבוק עלאי באהבת ה' ושבחו.

תיבה. היה נזהר הרבה מאד בקדושת בית הכנסת, ולא היה נותן לציבור להסתולל בבית הכנסת אם לדבר דברים בטלים אם דברים אחרים. פעם אחת כשקיבלה טוניס עצמאות באו גדולי הממשלה לדבר הרצאה בבית הכנסת, ויש מי שהוא הציע לנאום על התיבה, והוא ז”ל דחה זה בכל תוקף באומרו: איך מקום קדוש ומקודש יעמוד עליו גוי לדבר דברי חולין? וכך היה דרכו בקודש לקיים הפסוק [משלי כא, ל] אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'.

תענית דיבור. היה מנהגו הטוב בשבת שלפני עשיית סדר תענית דיבור, לתת דרשה מוסרית לציבור ומדבר בשבח המגיע לתיקון זה, וממשיך להסביר ולבאר הלכות טומאה וטהרה האסור והמותר ועוד, כדי להתקדש ולהיות קדושים.