גדולתו של משה

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו – במדרש תנחומא מובא מדוע הוסיף לומר “וידבר ה' אליו”, אחר שאמר כבר “ויקרא אל משה”? לפי שהיה משה עומד בחוץ ומתיירא לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, אמר הקב”ה אינו דין שיהא משה עומד בחוץ, מיד “ויקרא אל משה”. ואפילו שהיה רצונו של משה רבנו להתקרב ולשמוע את דבר ה' פנימה, לא עשה כן עד שקראו הקב”ה, זאת למרות שמשה עצמו הקים את המשכן וכל רז לא אניס ליה בתוך המשכן. ומה הטעם בדבר?

מובא בספר “שיחות מוסר” לרבי חיים שמואלביץ זצ”ל מאמר חז”ל ממדרש ויקרא רבה “כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו”, ומפרש רד”ל שאין בו “דרך ארץ ומדת הענוה”. צא ולמד ממשה אבי החכמה ואבי הנביאים, שהוציא את בנ”י ממצרים ועל ידו נעשו נסים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ואעפ”כ לא נכנס לפני ולפנים עד שקראו ה', שנאמר “ויקרא אל משה”. למדים אנו כי יסוד המעלה של דרך ארץ ושלמותה, נובעת ממדת הענוה העצומה של משה, כמו שכתב בעל הטורים, א' דויקרא זעירא כי משה לא רצה לכתוב אלא “ויקר” כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, אך הורהו הקב”ה לכתוב בתוספת אל”ף, וכתבה קטנה. החידוש בענוותנותו של משה הוא שהגם שזכה לגילוי שכינה במובן הגלוי ביותר שהיה, עדיין לא ראה עצמו גדול מאחרים. לפיכך, גם נהג בדרך ארץ ולא נכנס למשכן שהקים, כי עדיין הינו ככל ישראל. זוהי גדולתו של משה להיות “איש האלוקים” ומאידך “ונחנו מה”.

מסופר על רבי ישראל סלנטר זצ”ל שהיה מתפלל בבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה. והנה נעמד אדם לתפלת העמידה בדיוק ליד החלון, ובכך חסם את האויר הנכנס לבית הכנסת הצפוף. אחר התפלה, נגש אליו רבי ישראל והעירו על כך, כיון שכאשר אדם אינו מחשיב עצמו כיחיד בעולם אלא מתחשב באחרים מגיע למדת דרך ארץ אשר קדמה לתורה.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן