בשורה טובה

“ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים”. במדרש המובא בהדרת זקנים שואל: אם כתוב “ויגידו לו” א”כ מה התוספת “לאמר”? למי יעקב אבינו היה אמור להעביר את הדברים? מבאר המדרש לפי שסרח בת אשר יצאה לקראתם של האחים שחזרו ממצרים, ושמעה שהיו מדברים מיוסף שהוא חי והוא מלך במצרים, מיד רצה והקדימה אותם ובישרה זאת ליעקב, ולכן נכתב “ויגידו לו”, אך לא באופן ישיר, אלא היא זכתה להיות השליח “לאמר” ליעקב אבינו, ומיד בירכה יעקב “כן תחיי”, ומברכתו של צדיק עדיין היא חיה.

ויש להתבונן, הרי אם היה ליעקב אבינו כח כה עצום לברך בחיים לעולם, היה צריך לברך את כל בניו שיחיו לעולם, ואיך היא לבדה זכתה לזאת? ולא רק זאת אלא שהיתה שותפה בגאולת עם ישראל ממצרים, שכאשר חיפש משה רבנו את ארונו של יוסף, גילתה לו סרח בת אשר היכן הוא טמון בעומק הנילוס, שכן בלעדיו לא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי יוסף השביע את בנ”י “והעליתם את עצמותי מזה אתכם”. והשאלה המפליאה היא, באיזו זכות קיבלה ברכה לחיות ולהשפיע טובה וברכה לכל עם ישראל?

אלא, כל זאת בזכות הבשורה הטובה שבישרה ליעקב אבינו “עוד יוסף חי”, ועל ידי זה שבה שכינה לשרות על יעקב אבינו, ככתוב “ותחי רוח יעקב אביהם”, ורוח, זו נבואה, ככתוב “ורוח לבשה את עמשי”. וכאשר חזרה אל יעקב אבינו השמחה אחרי 22 שנה, היה בברכתו כח עצום להשפיע חיים לסרח בת אשר לדורות עולם. מכאן למדים אנו שכאשר אדם זוכה לשמח יהודי ומקבל ברכתו, הברכה פועלת גדולות ונצורות, ובפרט אדם שהיה במצב של מרירות, כמו יעקב אבינו כשסרח שימחה אותו וזכתה לחיים לעולם.

על בעל “שאגת אריה” מסופר שהיה עני מרוד ומחוסר נרות ללימוד. הוא היה לומד תורה לאור הירח, ואף דפים לכתיבה לא היו בביתו. יום אחד התחדש לו חידוש נפלא ורצה לכותבו, אך מחוסר דפים לכתיבה לא יכול היה לעשות זאת, והיה שרוי בצער רב עקב כך. והנה שמע נער אחד כי נזקק הוא לדף, רץ מיד לכפר הסמוך והשיג לו דף. בא והגיש לפניו ומרוב שמחתו של הרב בראותו את הדף בירכו כי בזכות טרחתו יזכה לחיות מאה שנים ולא פחות. ואכן כך היה, וכל זאת בזכות מעשה אחד ששימח את הגאון הצדיק.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן