ביטחון במחשבה דיבור ומעשה

בפרשת בני גד ובני ראובן, האריכה התורה בהרחבה יתרה, הגם שהדבר היה רק לשעתו. ישנה אריכות דברים בכל הדו שיח שהיה בין בני גד ובני ראובן למשה רבנו, מה הם אמרו לו ומה הוא ענה להם, והדברים נראים כחוזרים על עצמם. בני גד ובני ראובן מבטיחים “ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר הביאונום אל מקומם”, ועוד הבטחה “לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו”. אם כן היה צריך משה רבנו להסכים ולומר להם שאם יקיימו הבטחתם יקבלו את נחלתם מעבר לירדן. אך משה רבנו אינו מסתפק בהסכמתם, והוא שוב חוזר באריכות על התנאים, וגם בני גד לבסוף חוזרים שוב על התנאים. אריכות זו אומרת דרשני.

ביאור הענין הוא על פי המלבי”ם שבני גד ובני ראובן בתחילה לא הזכירו שם שמים, אלא אמרו “אנחנו” נחלץ חושים עד אשר “הביאונום” אל מקומם. וכדי להגן על הטף אמרו “וישב טפינו בערי המבצר מפני יושב הארץ”. היתה כאן משמעות של כוחי ועוצם ידי יעשו לי את החיל הזה. ולכן משה רבנו תיקן אותם, ואמר להם אינכם עושים מאומה, אלא “אם תחלצו לפני ה'”, “ונכבשה הארץ לפני ה'”, כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. ולכן “בנו לכם ערים לטפכם”, ואין צורך בערי מבצר, אם הקב”ה שומר אין צריך להוסיף שמירה. בני גד ובני ראובן קיבלו את התוכחה, ולכן אמרו בקול אחד “ויאמר” בני גד ובני ראובן “טפנו ונשינו ומקננו וכל בהמתנו “יהיו שם” בערי גלעד, ולא אמרו “בערי המבצר”, “ועבדיך יעברו כל חלוף צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר”, בזה קיבלו את דברי משה רבנו. והתורה מלמדת בזה כמה צריך אדם לנהוג בביטחון במחשבה דיבור ומעשה.

שנת תשי''ג היתה השנה שלאחר השמיטה. בראשית שנה זו פנו אנשי המושב ''קוממיות'' – המקפידים בדקדוק ובהידור רב לקיים את הלכות השביעית – אל מרן ''החזון איש'' זצ''ל ובפיהם שאלה: ''ילמדנו רבנו: כלום רשאים אנו לחרוש את שדותינו לקראת זריעת החורף בחול המועד סוכות? אם יעברו ימי החג, קיים חשש שלא נספיק לבצע את החריש עד רדת הגשמים. ואם כך יהיה, צפוי לנו השנה הפסד גדול. וזאת, אחרי שהשבתנו את שדותינו בכל השנה שעברה, שהיתה שנת שמיטה''. ''וכי מי אמר שתאחרו את עונת הגשמים?'' השיבם ''החזון איש'' בשאלה. ''ואולי, אם תחרשו בסוכות תקדימו בחריש יותר מדי, ואז יגרם לכם הפסד דווקא מפאת העבודה בחול המועד?'' קיבלו אנשי ''קוממיות'' את דברי ''החזון איש'' ללא עוררין, ולא עסקו בחריש בחול המועד. חלף חג הסוכות, וגשם עדין אינו יורד. השערתו של פאר הדור נתאמתה, ובאותה שנה החלו הגשמים לרדת רק בסביבות החנוכה. ואנשי המושב החרדי, שהתאחרו בגלל קדושת המועד בחריש ובזריעה – היו היחידים מכל אנשי המושבים בדרום הארץ, שהצליחו באותה שנה להפיק יבול משדותיהם! וכל זה בזכות הבטחון.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן